גם איש שמאל חייב להודות, שמכה צבאית לחמאס הפכה לכורח מצער של המציאות. מדינה חייבת להגן על אזרחיה. איך אמר לנו טליק (האלוף ישראל טל) בסוף מלחמת ששת הימים? – "עוד יעברו דורות עד שיגור זאב עם כבש, וגם אז אני מעדיף להיות הזאב"... עוד יגיע זמן השאלות: הטקטית – למה קטעה הממשלה את הרגיעה ב"מנהרה המתקתקת"; האסטרטגית – מדוע מסרבת הממשלה לדבר עם החמאס; המדינית – האם יוזמת השלום הערבית לא מעבירה את האחריות על "הפלשתינים הסוררים" לידי מדינות ערב האחראיות, סעודיה, מצרים וירדן; והמצמררת - האם צדקה הממשלה בדחיית "פדיון הבן" עד להעמדתו בסכנה. עוד יגיע הזמן גם לשאלות נוספות. אבל עכשיו – חובה להשמיע קול אחר - להחזיר לתושבי הנגב הצפון-מערבי חיים נורמאליים.
גילוי נאות כפול: מזה כחודש וחצי חזרתי לחיות גם אני בנגב הצפון-מערבי, וחברים משדרות הזמינו אותי להצטרף לקבוצה הקוראת לרגיעה ולהידברות, "קול אחר" משדרות ומיישובי עוטף-עזה. ביום רביעי, זה של 70 הקסאמים והפצמ"רים, נסעתי שוב לישיבת "קול אחר" בשדרות. ב-19:30, ממש כשרצינו להתחיל בישיבה – נשמע קול אחר - "צבע אדום"... בדקה הבאה רק נעמיקה ציון, המארחת, השמיעה קול אחר: "יאללה, לחדרון. מזל שסגרתי ת'תריס"... אחרי ששמענו עוד קול אחר - הנפילה – התחלנו בישיבה... תריסר מבוגרים מתורגלים – חזרו לסדר היום. והילדים? שיירת ההזדהות שעליה החלטנו אז (וגיליון "על צד שמאל" למחרת פרסם את היוזמה) – נדחית כמובן, בנסיבות אלה. במקומה, תוכלו לקרוא להלן את הקול האחר.
כן, בנסיבות הנוכחיות הפעולה מוצדקת. אבל
ב-מי-ד-תי-יות. מוגבלת, במינימום פגיעה באזרחים, ועם "אסטרטגיית יציאה" ברורה, גם אם לא מוצהרת. איך אמר אז, בששת הימים, בר-לב? – "מהר, קצר, ובאופן אלגנטי". קול אחר, אטי, חכם, לא מתלהם. אנא, לפני שיגיע שוב עוד כפר-קנא...
ובלי להעליב לנו את האינטלגנציה – אל תבלבלו לנו ת'מוח שעכשיו אין פוליטיקה ואין בחירות. מעולם לא שמעתי הצהרת בחירות בוטה יותר מהודעת ברק הערב שהוא משעה עצמו ממערכת הבחירות. באמת... למה לא לומר את האמת, בקול אחר, שאסור לאפשר לחמאס לנצל בחירות שלנו לשיתוק שלנו, ושתשתדלו להצניע את הפוליטיקה?
נראה לי רלוונטי לשמוע גם קול אחר - מעזה. טלפנתי לד"ר איאד סראז' (תודה, אדם קלר, על השידוך), ראש שירותי בריאות הנפש בעזה, פעיל זכויות-אדם ידוע, בן 65, אב לשלושה (ענה לי לטלפון עלי הצעיר, בן ה-3...). להלן תמצית דבריו: "מפחיד. אני גר בעזה ליד מפקדת המשטרה שהופצצה. בדיוק דיברנו בבית על ארוחת צהריים כשהחלה ההתקפה האווירית. הילדים צרחו. מסביב יש הרוגים ופצועים, תחושות פחד, קריאות נקם, חוסר מזון, הפסקות חשמל. אני ורבים מחברי נגד ירי הקסאמים, אנחנו מבינים שזה לא עוזר לנו ורק מנוצל ע"י הצבא הישראלי. אבל מול המצור האנשים לא יכולים להישאר שקטים, ואין ניסיון ישראלי - או אמריקני - לדבר עם החמאס. רק שיחות עם החמאס יעצרו את הקסאמים ויחזירו רגיעה. כן, אני מוכן לדווח לך גם בימים הבאים, ו-כן, אני מוכן שדברי יפורסמו". קול אחר מעזה.
