בדרך כלל איני עוסק בנושאים בוערים. אני משאיר אותם לעמיתיי הפובליציסטים הכבאים, או הפירומנים. ואגב, במאמרי הקודם כתבתי, ונחתום כמוני מעיד על עיסתו, כי בבוא השעה אהוד ברק, ייכנס בעזה.
הפעם, אם-כן, על כבלים, שכובלים אותנו. תזכורת קצרה: חברת הטלוויזיה בכבלים החוקית הראשונה, שהחלה לפעול ממוקד השידורים בבת ים, היא "מת"ב". מאוחר יותר הצטרפו החברות "תבל", "ערוצי זהב", "גוונים" (אשר נרכשה על-ידי בשמת 1998, "תבל" ו"עידן" (לשעבר ICS)). זאת נרכשה על-ידי ערוצי זהב בשנת בשנת 1998. בסוף שנת 2003 החלו חברות הכבלים לפעול תחת מותג משותף HOT. בשנת 2005 הממונה על הגבלים עסקיים אישר את האיחוד.
ביולי 2000 הצטרפה לשוק הטלוויזיה הרב ערוצית בכבלים חברת די.בי.אס עם המותג Yes. חברה זו המספקת ללקוחותיה שידורי טלוויזיה רב ערוצית דיגיטליים דרך לוויין, שברה את המונופול שהיה קיים בתחום זה בידי חברת הכבלים בדיוק כשם שהערוץ המסחרי שבר את המונופול של השידור הציבורי של רשות השידור. למרות התחרות בין שתי החברות, עדיין ישנם אזורים אשר לא נפרסה בהם תשתית כבלים, ובהם הטלוויזיה בלוויין(YES) היא למעשה מונופול בתחום הטלוויזיה הרב ערוצית.
חלופות לטלוויזיה הרב ערוצית הן קליטה באמצעות השידורים האלחוטיים הקרקעיים של ערוצים 1 ו-2 (שלרוב סובלים מהפרעות, ואיכותם נמוכה משידורי הכבלים והלוויין), או שימוש באנטנת לוויין פרטית לקליטת ערוצי לוויין חופשיים (כולל ערוצים 1, 2, 10, 33, המזרח התיכון ועוד), או רכישת מנוי מחברות שבאופן רשמי לא מורשות לפעול בארץ, כדוגמת הרשתות Star TV, SKY TV ועוד.
עד כאן הנתונים הטכניים וההיסטוריים, כפי שהם מופיעים באתרי מידע שונים. במילים אחרות, אלה - המדיה / המוליך הפיסי או העל חוטי של המסר, והמסר - הן התוכניות.
עוד מילה על עלות לצרכן. התשלום הבסיסי בעד מה שקרוי "חבילת בסיס" הוא 159 שקלים, שבעצם מאפשרת לצרכן המחובר מבחר קטן מאוד של שידורי כבלים מעניינים וערוצים ציבוריים, כמו ערוץ 1, ערוץ הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 33 וכיו"ב, אשר עליהם הוא משלם בנפרד אגרה. גובה האגרה הוא 360 שקל לשנה - ריאלית 30% פחות מאשר לפני חמש שנים (ככה גרם הפופוליזם של נתניהו, כשר האוצר, לצמצום המשאבים של השידור הציבורי, שהיום - לפני הבחירות, הוא מדבר בשבחו).
לצורך שירות זה, הצרכן לא זקוק לכבלים, גם אם אלה משפרים את טיב הצפייה לעומת אנטנה, אף שיש היום אנטנות חזקות שמעבירות בחדשות את ערוצי הטלוויזיה הרגילים. במילים אחרות, בעוד שבעד צפייה בערוצי הטלוויזיה, זה כולל ערוצים 1, 2, ו-10 הוא משלם 360 שקלים לשנה (כאגרת טלוויזיה של השידור הציבורי. מקורה של זאת בתקופת המנדט הבריטי בשעה שמכשיר הרדיו נחשב לתחנת קליטה ועל כך צריך היה לשלם אגרה. ככה שילמו אגרה גם על שידורי "קול ירושלים" ב-1936). מאלה פטורים קהל גדול מאוד. קשישים, אנשים עם מוגבלויות, זכאי הבטחת הכנסה, בתי ספר, עובדי רשות השידור ועוד. ואילו המינימום שהם משלמים בעד חבילת בסיס בכבלים הוא 1,901 שקלים לשנה. כאן אין שום פטורים, שום הנחות. פעם היו הנחות מזעריות לקשישים, ואלה בוטלו.
אם מישהו רוצה עוד תוספת, כמו ערוץ AXION שאני מעוניין בו, אני משלם יותר מ-200 שקל לחודש, כלומר 2,400 שקל לשנה, גמלאי או לא גמלאי. ישנן בציבור טענות כלפי מחירי השירותים שמציעות החברות. בגלל הפסדי עתק של החברות, שמשרד התקשורת חשש מיצירת שוק רווי והתחרות לא נפתחת למפעילים נוספים. אבל בסיכומו של דבר להיכן מתגלגלת התוצאה: למקום אחד - לכיסו של הציבור. ולמקום שני - לעינינו הצופיות בחומר שהוא מתחת לכל ביקורת. אסקר בקצרה את החלק הקונספטואלי של מערכת תקשורת זאת.
