אסור להיכנס לאופוריה, אסור להפסיק את הלחץ והמחץ שהם עיקרי המערכה - והם שיביאו לבסוף את התוצאות המקוות - הסדר חדש כולל החזרתו של שליט. יש להמשיך במבצע עד שחמאס יגיד - רוצה אני. אסור לכבוש את עזה - לכתוש אותה, לפרק את התשתיות ולחזור בשלום.
ברק שוב על הסוס. אחרי חודשים רבים, שתקפו אותו על גמגום ביטחוני, הססנות - האיש שמונע מצה"ל להגיב, האיש שמתנגד למהלכי השרים להשיב לחמאס לגמולו - יכול שוב לחייך, ללכת את "צעידת נפוליון" ולהסביר לעולם באנגלית (לא מבריקה) על הישגי ומטרות המבצע - בעיניים בורקות ובקול תוקפני וסמכותי.
גם ראש הממשלה אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני ראויים למילות עידוד והערכה, לאחר חודשים רבים, בהם זכו לממטרים של ביקורת והלקאה על התנהלותם ההססנית, נוכח תקיפות החמאס.
ראוי לציין - שהביקורת שהוטחה בפניהם של מנהיגינו וממשלת אולמרט, לאורך הקדנציה שלהם, בנוגע לטיפול בעזה, לאחר הנסיגה החד הצדדית, עוד בראשותו של אריק שרון וממשיכו אולמרט, ציפי לבני הייתה מוצדקת ומבוססת. השנים והחודשים, שבהם ממשלת ישראל הנוכחית והקודמת לה הניחו לעניינים להתגלגל ברצועת עזה, הן בתקופת שלטון הפת'ח, של הראיס עראפת, על ממשלתו ושריו המושחתים, השקועים בעשיית עושר אישי על חשבון ההמונים המסכנים, כאשר מיליארדי דולרים שזרמו לעראפת ואנשיו הלכו בעיקר לכיסיהם במקום לתשתיות כלכליות.
עליית החמאס - לא הייתה מקרית ולא באה כהפתעה. היא נבעה מעומק השחיתות והסיאוב של שלטון עראפת - אבו מאזן, ותפסה תאוצה והתבססה לאחר הנסיגה ופינוי גוש קטיף, תוך ניצול המומנטום להכרזה על ניצחון החמאס על חשבון נסיגת צה"ל ופרשנותו כניצחון עקב מעשי הטרור ופגיעה במתיישבים.
ההערכות של הימין, הליכוד ובראשם נתניהו - הייתה כי הנסיגה תביא להקמת ישות טרור, או כפי שהסלוגן שתפס בנושא זה היה: "הנסיגה תיתן רוח גבית לטרור" - הוכחה בעיני רבים כנכונה.
כדאי להזכיר, בעניין זה את השר דאז בני בגין שטען בעקשנות ובעקביות, תוך ציטוט מנאומים של עראפת ומנהיגי חמאס, תוך ציטוט מהפרסומים בתקשורת הערבית ביש"ע ובעזה והבאת קלטות, כי הנסיגה ואי הכרעת הקיצוניים, תביא להסלמה וירי קטיושות
וטילים על אשקלון ואשדוד. בזמנו - חשבו שבגין "השתגע" או מגזים כדרכו בראיית הנולד
הפוליטי הנגטיבי, והנה מתברר שהוא צדק.
הנסיגה מעזה וגוש קטיף, תוך הפקרת "ציר פילדלפי" שהפך לנתיב הברחה תת-קרקעי מרכזי, מעין "דרך - בורמה" פלסטינאית, הביאה להתעצמות החמאס, בצורה מעוררת פחד על היכולות שלה, לאיים על ישובי עוטף עזה ומעבר להם.
להערכתי - ואמרתי זאת בעבר בכתב ובע"פ - הנסיגה מעזה הייתה המהלך החכם ביותר והטקטי ביותר של ממשלת שרון. אולם צעד זה היה יכול להיות חכם וטקטי אך ורק
בתנאי שהיו מממשים את הנסיגה עם ההבטחה שכל הפרה מצד הפלשתינים, כפי שאכן הובטח, תיענה בתגובה צבאית מיידית וחריפה.
אם אכן היו מממשים הבטחה זו, לא היינו מגיעים למצב של היום ובוודאי לא בתנאים אלה.
מבחינה משפטית בינלאומית - השארות צה"ל ברצועת עזה אז והיום - פירושה אחריות על האוכלוסיה האזרחית של מיליון תושבים (על-פי אמנות ג'נבה) - לאמור: על כלכלה, בריאות, רווחה, משפט, עבודה וביטחון, מעמסה שישראל אינה מסוגלת לעמוד בה.
נכון - שישיבה בעזה נותנת לנו שליטה טובה יותר, מודיעין טוב יותר, אפשרות לחימה בטרור טוב יותר, אך השקלול הכולל של החיוב והשלילה - פועל לרעתנו.
לעומת זאת - הנסיגה לגבול הבינלאומי משאירה את עזה
"כישות טרור". באופן הזה רואה אותה גם הקהילייה הבינלאומית. דווקא הנסיגה מעזה, תוך שהיא מוגדרת בידי הקהילייה הבינלאומית כישורת טרור, מאפשרת
יד חופשית לפעולות צבאיות, הנדרשות כדי להגן על אזרחי ישראל. סיטואציה זו משמעה שכל תגובה ישראלית ולו הקשה ביותר,
כפי שאכן קורה עכשיו, מובנת ונתמכת אם כי יחסית והססנית ע"י הקהילייה הבינלאומית, למרות דברי הגנאי והביקורת.
ממשלת ישראל - הן של אריק שרון והן של אולמרט/ברק - טעתה קשות, שלא הגיבה במועד, לתוקפנות, להתכוננות והתחפרות של החמאס, כולל ובעיקר להברחות בציר פילדלפי.
כיבוש יהא טעות אסטרטגית הטוענים כי זו הזדמנות לכבוש מחדש את ציר פילדלפי ולהישאר בו, יש לומר כי תהיה זו טעות שהרי מבחינה משפטית, כפי שהסברתי לעיל כיבוש "פילדלפי" והחזקתו - פירושו כניסת צה"ל לרצועת עזה
ככובש והחזקתו כשטח כבוש על השלכותיו השליליות על ישראל.
הטעות שנעשתה, אחרי הנסיגה מלבנון בו הצהיר ברק, כי כל הפרה תיענה בתגובה חריפה, אך לא בוצעה בפועל, הביאה את החיזבאללה להתחפר ולהתחמש על הגבול הצפוני, לרבות חטיפת החיילים, והתוצאה מלחמת לבנון השנייה.
חוסר המעש והתגובה - אחרי הנסיגה מגוש קטיף, הביאה עכשיו למלחמת עזה השנייה. העורף אומנם הפך גם לחזית ולכן צריך לחזקו, כי
עם קשה עורף אנחנו.
מטרות המבצע בעזה: להזכירכם, המלחמה בלבנון התחילה כמבצע והפכה למלחמה. נקווה שהמבצע בעזה יישאר כמבצע, אבל אם יהיה צורך ייהפך למלחמה - בתנאי שהמטרות יושגו:
א. פגיעה אנושה בתשתיות החמאס.
ב. פגיעה בהנהגה וביכולתה לתפקד.
ג. להשאיר בידי תושבי הרצועה את ההרגשה, כי כל פעולה עתידית נגד ישראל לא כדאית, לא משתלמת וכל הנהגה מקומית כדאי שתפנים זאת.
ד. אין אפשרות לחסל את החמאס, יש אפשרות לגבות ממנו מחיר כבד, כדי שיפנים שהרתעת ישראל, לא נעלמה, לא נחלשה וידה תמשיך להכות בכל אויב.
ה.
המבצע בעזה - מהלכיו, תוצאותיו, השלכותיו הן רמז לסוריה, אירן ולטרור האיזורי - בבחינת ראו הוזהרתם.
ו. להשלים את המשימות ולסגת לגבולות ישראל.
ז. רצוי ואפשרי - להגיע להסדר חדש ביחסי ישראל - עזה בתנאים חדשים, שבהם לא תהיה סכנה לישובי עוטף עזה.
ח. ההסכם צריך להיות ישיר או עם מתווכים או בהשתתפות בינלאומית, הכל בהתאם לתנאים.
ט.
אסור לשכוח - בהסדר החדש את גלעד שליט. אין הסדר בלי גלעד שליט, צריכה להיות המטרה והסיסמה.
י. האם תשקוט הארץ 40 שנה - בספק רב. אבל אם נגיע ל-40 חודשים גם זאת התחלה.
יא. לסיים את המבצע/מלחמה בלי וועדת חקירה.
אם ברק ולבני - יזכו בנקודות (או מנדטים) בבחירות עקב המבצע כדאי לפרגן להם. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
נקודות למחשבה: 1. תשומת לבכם - נסראללה למד לקח ואינו מעוניין ב"דאחיה" מספר 2, וטוב שכך. סימן נוסף לתוצאות החיוביות של מלחמת לבנון השנייה.
2. הח"כים ערביים ובראשם השר מג'דלה - מייצגים לא רק את הדואליות המזויפת, אלא גם את צביעות. איפה הייתם, משך 8 שנים של קסאמים ופיגועים בעוטף עזה - אף מילה של גינוי לחמאס, אף מילה של תמיכה בעוטף עזה, ואף אזהרה על תגובה אפשרית של צה"ל. ועוד מבקשים שוויון זכויות מלא - והשאלה בשביל מה ובעד מה.
3. ומצביעות פנים לצביעות חוץ - מי נמצא בין מגני ומבקרי ישראל הראשונים, שר החוץ הרוסי, אלה שהרסו את צ'צ'ניה ולאחרונה את גרוזיה על אירועים פחות דרמטיים מאשר חמאס עושה לישראל. אבל כך זה שאתה לא מעצמת על אלא "גמד פוליטי".
4. תקיפת ישובים ישראלים משך 8 שנים בטילים ופגיעה באזרחים ורכושם, בעיני רבים - זאת התנגדות, אך תגובה ופגיעה במוקדי חמאס, תשתיות וחייליה - זאת שואה ופשעי מלחמה. כך פועל ההיגיון המעוות של אויבי ישראל.
