הפעולה בעזה הינה פעולת אין ברירה קלאסית. ישראל יצאה להגן על עצמה ועל אזרחיה. איפוק הוא כוח, ונראה שגם הפעם, עוצמת האיפוק ופרק הזמן הארוך יחסית בו ממשלת ישראל התלבטה, באופן אמיתי, האם לצאת למבצע בעזה או לא, השתלמה בסופו של דבר. כמו בתקופת ההמתנה המפורסמת של לפני מלחמת ששת הימים, הצבא, במקרה זה חיל האוויר, יוצאים למשימה כקפיץ שנדרך תקופה ארוכה- והתוצאות, בינתיים, בהתאם.
המבצע בעזה נופל בזמן ובתקופה מאוד לא פשוטים בעולם הערבי. בכלל, התהליך שעובר העולם הערבי בשנים האחרונות הינו מרתק, דרמטי, ובעל חשיבות עצומה לגורל האזור והעולם. המאבק האמיתי איננו דווקא במדינה הישראלית. ליבת המאבק והקונפליקט בעולם הערבי היום הוא בין זרמים דתיים, תרבותיים ואידיאולוגיים - בין שיעים לסונים, בין מצדדי הקדמה וההיפתחות לאינטרנט ולכלי תקשורת ותרבות אחרים, לבין זרמים חזקים הקוראים לחזור ולחזק את מקורות האיסלאם הדתי הבאים לידי ביטוי, לצערנו, גם בטרור קטלני וחסר הבחנה.
המבצע בעזה רק חידד והחריף את העימות הקיים בעולם הערבי מתחת לשטח ומעליו. לא בכדי קוראים ראשי ארגוני הטרור למאבק אלים דווקא במדינות ערביות כמצרים וירדן. הפירוש, לפיכך, בעולם הערבי לפגיעה בשלטון האיסלאמי הקיצוני של החמאס בעזה, נתפש ברחוב הערבי בקונטקסט רחב הרבה יותר ממה שאנחנו אזרחי ישראל רואים.
ערביי ישראל עוברים בשנים האחרונות תהליך חיובי של היפתחות וניסיונות התקרבות כנים ואמיתיים לחברה הישראלית. נראה שהלם מהומות אוקטובר 2000 שיצרו קרע עמוק, אך בדיעבד ניתן לאיחוי, התפוגג ברבות הימים ושני הצדדים, היהודים והערביים, החלו להתקרב שוב זה לזה.
ביטוי לכך ניתן לראות בהשתתפותם הערה של ערביי ישראל, על כל זרמיהם ופלגיהם בפעילות הפוליטית במסגרת המפלגות הגדולות בישראל.
בתנועת קדימה, למשל, אחוז החברים מהמגזר הלא יהודי הינו מרשים למדי ומעיד על רצון אמיתי להשתתפות בהוויה הישראלית הפוליטית. במפגשים הרבים שלי ושל חבריי לתנועה עם ראשי המגזר וחבריו, עלו דווקא טענות ובקשות הלקוחות מחיי היום יום: פרנסה, חינוך, צמצום פערים ושוויון הזדמנויות לצעירים המשכילים במגזר.
אולם, נראה כי המגזר הלא יהודי בישראל, עדיין מתקשה להפנים ולקבל כי הגורל של כלל אזרחי המדינה - יהודים ולא יהודים, יקום ויפול ביכולת של שניהם לעבור מבחנים וטלטלות לאומיות חיצוניות ולא רק משברים פוליטיים פנימיים. שתי החברות, שגורלן שלוב יחדיו לשבט או לחסד, לא יכולות להרשות לעצמם לפרום את הקשר העדין כל אימת שמתרחש משבר המצריך, כמו במקרה של המבצע בעזה, תגובה שאינה עונה בהכרח לקוד הפנימי האינסטינקטיבי של עריבי ישראל. לא כל זעקת שבר של ראשי ארגון טרור שעד אתמול צעק דברי רהב ואיום והיום זועק על חייו כקוזאק נגזל, צריכים להביא למהומות, לחסימת צירי תנועה, לגרימת חבלות לאזרחים ישראלים תמימים הנקלעים לישובים ערביים, להפגנות הזדהות אלימות ועוד.
החברה הישראלית הינה חברה מורכבת והתפרים המרכיבים את שבטיה השונים ניתנים בקלות לפרימה בלתי הפיכה. החברה הישראלית לא תוכל לשאת עוד מהומות פנימיות כדוגמת מהומות אוקטובר 2000. על ערביי ישראל לגלות, למרות הרגישות ותחושת הכאב בעיניהם על המתרחש בעזה, איפוק וסבלנות עד יעבור זעם. גם אנחנו, אזרחי המדינה היהודיים, שהקשר עם ערביי ישראל חשוב לנו, גילינו מאז ההינתקות כושר איפוק וסבלנות מרשימים כלפי הירי הבלתי פוסק על אזרחים – אבל עד כאן. זכותנו להגן על עצמנו ואנו נעשה זאת. אינני מצפה מערביי ישראל להצטרף למאבק, אבל אני בהחלט מצפה מהם, בעיקר הפעם, לשבת על הגדר ולגלות איפוק לטובת העתיד המשותף של כולנו.
