לעצור עכשיו!

ביום 21 ביולי 2006, בראשיתה של המלחמה הארורה נגד ארגון החיזבאללה, התרענו וכתבנו כי מדובר ב"מלחמה מיותרת". היינו הראשונים להזהיר מפני הסתבכות מיותרת. התרענו כי אין סיכוי להשיג את היעדים שהוצבו על-ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט. על-כך הותקפנו קשות. ההמשך ידוע, ואין צורך להזכיר את כל כשלי המלחמה ההיא. עכשיו אנחנו מתריעים שוב מפני הסתבכות מיותרת ואבידות קשות - הפעם במלחמה עם החמאס, ברצועת עזה. נבהיר להלן את הדברים.

פתיחה מקצועית

ביום שבת (27.12.08) פתח צה"ל - בהנחיית הדרג המדיני, במבצע "עופרת יצוקה". העילה למבצע המזהיר הייתה מוצדקת. וגם היעדים שהוצגו היו ברי-השגה. תוך שעות ספורות הוכו קשות החמאס ושותפיו: כ-300 הרוגים נמנו כבר במוצאי שבת וכאלף פצועים. ביממה שלאחר מכן התמקד צה"ל בחיסול תשתיות, פגיעה במשגרי גראדים וקסאמים, ובהריסת תשתיות ומבנים ציבוריים (סמלי שלטון). בסיכום שלושה ימים של לחימה ספגו חמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועה, כ-370 הרוגים ויותר מ-1,500 פצועים, כמו גם זריעת הרס וחורבן ברחבי הרצועה. לישראל ארבעה הרוגים - חייל ושלושה אזרחים. עם כל הצער על ההרוגים, הניצחון של ישראל אינו שנוי במחלוקת. הרביעיה המובילה - אהוד אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני, גבי אשכנזי, הצליחו להפתיע ולהגיע להישג מרשים [את אחריות שלושת הראשונים להתעצמות החמאס ולהשתלטותו על הרצועה, נשאיר לפעם אחרת]. החמאס הובס ונפגע קשות. שיקום נזקיו יארך זמן. עוד ועוד משפחות פלשתיניות איבדו את יקיריהן. הזעם יופנה, בין היתר, כלפי איסמעיל הנייה ושותפיו.

להסכים להפסקת אש

ממשלת ישראל צריכה לנצל עכשיו את המצב שנוצר, ולהסכים להפסקת אש. זאת כמובן, בתנאים סבירים ובתנאי שתהיה לצה"ל יד חופשית לעצור - גם בהפצצת נתיבי הברחה על ציר פילדלפי - זרימת נשק לרצועה, הן מצד שטח מצרים והן מהים. כדאי לעצור עכשיו את הדהירה פנימה. אין מקום להכניס כוחות קרקעיים לרצועה, אלא אם גמרו אומר שרי הממשלה להורות על כיבוש הרצועה; ו/או אם רצונם האמיתי של ברק-לבני הוא לנצל את צה"ל כקבלן קולות לקראת הבחירות הקבועות ביום 10 בפברואר. צריך כאמור לעצור עכשיו, דווקא בגלל שאין תכלית להמשיך את הלחימה. בנסיבות שנוצרו, גורם ההפתעה נמוג. אין לצה"ל יתרון בלחימה מבית לבית - ביתם של לוחמי החמאס. כניסה קרקעית עלולה לגבות קורבנות רבים. הפעם מהצד הישראלי. הנזק - עשרות חיילים עלולים לשלם בחייהם כבר בשלב הכניסה לשטח הפלשתיני, גדול מהתועלת הצפויה. מזאת יש להימנע, גם אם הנהגת החמאס תפרש זאת בטעות כחולשה; וגם אם גורמים פוליטיים בישראל יגנו את ראש הממשלה ושריו הבכירים. הדרג המדיני צריך כאמור לשתף פעולה ולהסכים להפסקת אש; כדאי לאהוד ברק להפנים את שגיאותיהם של אולמרט-לבני-פרץ במלחמת לבנון השנייה; צריך לפעול כדי להחזיר את השקט ליישובי הדרום, אך לזכור תמיד שזו בעצם המטרה המרכזית והעילה ליציאה למבצע הצבאי. מאליו מובן: החשבון עם החמאס אינו גמור. אלא שמלחמה יש לעשות בתחבולות - צריך לחכות לשעת כושר ולהכות בהם שוב. ושוב. עד הפלת החמאס.