גם בימים אלה של מיתון מחריף, יש רגעים שבהם מתקשה, אפילו מבקר-מסעדות מושבע כמונו, שלא לחטוא דווקא במסעדת-גורמה. האוכל הביתי, לו הורגלנו באחרונה, ימתין בינתיים, עד חלוף ההתקף הבולמי שלנו.
הפעם בחרנו ב"איל פאסטיו", שברחוב אבן גבירול 27 בתל אביב, כשטעמנו עימנו: בסופו של דבר, זוהי אחת ממניין מסעדות הצמרת של העיר. ומכיוון שהמשפחה האיטלקית הוותיקה, החולשת על המסעדה, מעולם לא הכזיבה אותנו - החלטנו, באחת, לחזור אליה.
"איל פאסטיו" נושמת איטליה בכל רמ"ח אבריה: החל בבעלים, דרך הצוות האמון על המטבח, וכלה במלצרים. על כל אלה מתווספים האווירה, הצילומים וכלי-האוכל היצירתיים של ארץ המגף. אחרי ככלות הכל צריך להודות שקשה מאוד להתחרות במטבח איטלקי לשמו ובכל מה שכרוך מסביבו - על אחת כמה וכמה כשהמדובר במשפחה בעלת מוניטין קולינרי כל כך.
מודוס ויוונדי שלא כמנהגנו במסעדות, הגענו הפעם ל"מודוס ויוונדי". בחרנו בארוחה זוגית משותפת, מבלי שאיש מאיתנו יחרוג ממנה. פתחנו במנת פרחי-קישואים והמשכנו במנת-תרד עם פרמזן. שתי המנות היו טעימות ובריאות כאחד וקשה היה לעמוד בפניהן, מה גם שעלה בידינו לצוד שתי ציפורים במכה אחת.
מאחר שראינו כי טוב, ומשום ש"איל פאסטיו" מתמחה במיוחד בהכנת פסטה לשמה, החלטנו ללכת על עוד מנת-פתיחה מפתה: קנלוני ממולאים. פשוט ליקקנו את השפתיים. אז מה עוד תבקשי מאיתנו מסעדה?
לזכותה של "איל פאסטיו" תיזקף עיקשותה להקדים איכות לכמות ולא לגדוש, יתר על המידה, את צלחת הסועד. עם יד על הבטן, כאן המקום להודות שמוקדשת תשומת-לב מיוחדת לכל איטריה בפני עצמה, כאילו הייתה עולם מלא, ועל קיבה מקרקרת פשוט כירכרנו סביב כל אחת מהן בחדווה.
הכבד והקל עכשיו הגיע תורה של המנה העיקרית. כחובבי כבד הוגשה לנו צלחת של כבדי-בקר רכים ונימוחים. גם כאן הוכיח עצמו המטען הקולינרי כלא כבד מדי.
ומן הכבד - אל הקל. כדי שלא להעמיס על קיבתנו, יתר על המידה, ויתרנו הפעם על קינוח, אף שהיה מפתה למדי. בקבוק סודה גדול של "סמי פרדו" שטף באחת את הכבודה ששטה לה בבטננו. החרה-החזיק אחריו ספל האספרסו הכפול והניחוח, כפי שרק ב"איל פאסטיו" היצירתית יודעים להכינו, על-פי מיטב המסורת האיטלקית.
תמורת ארוחת הגורמה שהוגשה לנו, שילמנו 272 שקל טבין ותקילין, כולל תשר לשירות מעולה של בעלי הבית, שאין למעלה הימנו.
