הקשיבו לדברי ההסתה הבאים ובוודאי תסכימו שהם מחייבים חקירה משטרתית דחופה ומקיפה: "שאלת חיים היא לנו עכשיו, שאלת העבודה העברית, ועם כל העין הטובה שאנו נוהגים בה ביחש לבני גזענו ושכנינו יושבי הארץ הערביים, עלינו לזכור שלא להתעלם מבשרנו, במידה כפולה של חובת אחים ושל חובת בניין העם על אדמתנו, של חובת אהבת גרים, פליטי חרב הבאים אל חיק אמם, לציון, להיסתר מחמת פראים וקנאת אויבים אכזרים כחיתו טרף".
העברית אולי קצת קשה להבנה, אבל דומה שהמסר ברור: צריך להעדיף פועלים יהודים על פני פועלים ערבים. לפי מדיניותה של פרקליטות המדינה, קריאה כזו היא הסתה. אלא שעם הטקסט הנוכחי תהיה בעיה קטנה: מחברו נפטר לפני 73 שנה. שמו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
אתמול הודיע משרד המשפטים על פתיחה בחקירה בחשד להסתה נגד שורה של רבנים, רבים מהם ממשיכי דרכו של הרב קוק. העילה: לאחר הפיגועים בירושלים בשנה האחרונה הם קראו להעסיק פועלים יהודים במקום ערבים, בשל הסכנה שלדעתם טמונה בהעסקת מחבלים פוטנציאליים. ועל זה עומדים כעת לנהל נגדם חקירה פלילית.
מישהו בפרקליטות פשוט ירד מהפסים לחלוטין. אין דרך אחרת להסביר את ההחלטה ההזויה הזו. מישהו בפרקליטות שכח שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, שיש בה עדיפות מובנית ליהודים. מישהו בפרקליטות לא קרא את מגילת העצמאות וכנראה מחק מזכרונו את חוק השבות. מישהו בפרקליטות – וכנראה הרבה יותר ממישהו אחד – אינו יודע דבר וחצי דבר על תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
תראו מי נאבק כיבוש העבודה היה ערך מרכזי בעליות הציוניות ארצה, ובמיוחד בעלייה השנייה לפני כ-100 שנה. וכך מגדירה זאת ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן: "כינוי למאבק שניהלו הפועלים בני העלייה השנייה באיכרים שעלו בעלייה הראשונה והעדיפו להעסיק פועלים ערבים ולא פועלים יהודים. הפועלים נאבקו למען עבודה עברית וביקשו לממש את זכותם להתפרנס מעבודתם בכל תחום שהוא. איכרי העלייה הראשונה העדיפו את הפועל החקלאי הערבי המכיר את האקלים בארץ, והוא צייתן, מיומן וזול מן הפועל היהודי. הפועלים, לעומתם, טענו שארץ ישראל צריכה להיבנות בעבודה עברית וביקשו להפסיק את התהליך שבו ארץ ישראל נבנית בידי זרים – תהליך שעל-פי תפישתם הוא חרפה ללאומיות היהודית".
למי שלא יודע, על בני העלייה השנייה – ומי שנאבקו במו ידיהם על אותו כיבוש עבודה מידי הערבים – נמנו דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, אברהם הרצפלד, אלכסנד זייד, לוי אשכול, יוסף חיים ברנר, ישראל גלילי, ישראל שוחט, משה שרת ורבים אחרים. קשה להגדיר אישים אלו כ"ימין קיצוני" ואפילו לא כ"ימין" בכלל; כידוע, הם היו מניחי היסודות לתנועת הפועלים בארץ. והם ראו את העדפת הפועל העברי על פני הפועל הערבי כחובה לאומית ממדרגה ראשונה.
ד"ר אביגיל פז-ישעיהו כותבת: "יעד הפעילות הראשון אותו הגדירו לעצמם פועלי העלייה השנייה היה כיבוש העבודה העברית. באופן מעשי התמקד מאבקם של פועלי העלייה השנייה לעבודה עברית בתחרות עם הפועל הערבי על מקום העבודה במושבה. הנחתם הייתה, כי העדפתם של הפועלים הערבים בעבודה החקלאית במושבות נבעה מן העלות הנמוכה של עבודתם, שהתאפשרה הודות לרמת חייהם השונה ומכך, שעבודתם החקלאית לא הייתה עבורם מקור הכנסה יחיד, בהיותם בעלי משקים משפחתיים בכפריהם. כדי להיות ברי תחרות בפועלים אלו, התארגנו הפועלים היהודיים בינם לבין עצמם במסגרות ארעיות משותפות".
המלחמה על העבודה העברית לא הייתה נחלתם של עולי אירופה בלבד. ב-1903 הקימו עולי תימן ביפו את אגודת הפועלים 'פעולת שכיר' והצהירו: "מטרת אגודתנו להמעיט את מספר הערביים הממלאים את כל רחבי מושבותינו במלאתנו את מקומם על-ידי עבודתנו הפורייה לארצנו".
השלטון העותומאני של אז לא חשב לרגע שיש משהו בלתי חוקי בקריאה ואף בהתארגנות להשגת עבודה על בסיס לאומי ואתני. וכידוע, השלטון הזה לא היה אוהד במיוחד למטרות הציונות. אבל במדינת ישראל של 2008 – קריאה להעדיף עבודה עברית היא עבירה פלילית.
מזדהים עם צלאח א-דין? תאמרו: יש הבדל – אז זה היה מאבק אידיאולוגי וכיום זהו מאבק פוליטי. נו, באמת. כאשר אני מאמין במשהו – זו אידיאולוגיה; אבל עמדתו של אחר היא פוליטיקה? קשה לחשוב על טענה צבועה יותר. יתרה מזאת: קשה לחלוק על כך שהעסקת פועלים ערבים מסוכנת יותר מאשר העסקת פועלים יהודים, וכבר היו לצערנו מקרים בהם עובדים ערבים פגעו במעסיקיהם היהודים. נכון, זה מיעוט – אבל בקרב פועלים יהודים אפילו המיעוט הזה לא קיים.
את התלונה על ה"הסתה" הגיש המרכז לפלורליזם יהודי – למעשה התנועה הרפורמית בישראל. אז הפלורליזם של המרכז הזה מתבטא בכך שהוא סותם פיות של בעלי דעות אחרות, ועל היהדות של הרפורמים (המקיימים בארה"ב נישואי תערובת בידי "רבנים" וכמרים, ונושאים באחריות ישירה להתבוללות האיומה שם) לא צריך לדבר יותר מדי.
במילים אחרות: ההתנהגות של הרפורמים, שתמיד ראו את עצמם הרבה יותר כגויים מאשר כיהודים, לא צריכה להפתיע. ובמחשבה נוספת, גם זו של הפרקליטות אינה הפתעה מיוחדת.
זו אותה פרקליטות אשר הטילה את הטיפול במאחזים ביהודה ושומרון על טליה ששון –אשר עם פרישתה הצטרפה למרצ. זו אותה פרקליטות שמתנגדת להחלטת הכנסת להקים ועדת חקירה לטיפול במפוני גוש קטיף. זו אותה פרקליטות שמגינה בבג"צ על שחרור מחבלים. זו אותה פרקליטות שמוצאת ק"ן טעמים מדוע לא צריך למגן את יישובי עוטף עזה (רק אתמול אותה פרקליטות ביקשה מבג"צ עוד חצי שנה לביצוע העבודות עליהן הורה לפני שנה וחצי). זו אותה פרקליטות שגוררת את רגליה במשך חודשים כאשר מבקשים להרוס את ביתו של מחבל.
את מי בדיוק משרתת פרקליטות המדינה? האם שכחו שם את סמל המנורה שתלוי על הקיר ואת דגל הכחול-לבן המתנוסס מעל הבניין? מדוע נוצר שוב ושוב הרושם, שברחוב צלאח א-דין יושבים כאלו המזדהים דווקא עם האיש שהרחוב נושא את שמו? ואולי גם המאמר הזה הוא הסתה?
