תחת הכותרת "ג'י-פי-אס במקום מצפון" ניסתה לילי גלילי (הארץ, 12.12.08) להעביר את הדיון הציבורי מן התחום המעשי (אפשרי או לא) אל התחום המוסרי (מותר או לא). לאורך המאמר ניכרת אכזבתה מן השמאל על כך ש"המיר את המוסר במערכת מילולית וערכית של נימוקים פרגמטיים. לא עוד מה מותר ומה אסור לעשות, גם במסגרת סכסוך עקוב מדם, אלא מה כדאי ומה אפשר". הדיון - ראוי; הפנייה בענייני מוסר דווקא אל השמאל, ואליו בלבד - בלתי ראויה, ומעידה על התנשאות יותר מאשר על דרישה למוסריות מכל אדם, באשר הוא אדם.
במאמר מובאות דוגמאות לפעולות בלתי-מוסריות הנפסלות בטענה שאינן מעשיות. גלילי שואלת באופן נוקב: ואם המעשים היו ברי-ביצוע, "האם אז היה נכון מוסרית לבצע את כל הפעולות הללו?", וקובלת על כך ש"בהנחה שהתשובה שלילית, אין מי שיבטא אותה". באופן בלתי מפתיע, ברשימת הדוגמאות בולט חסרונה של פעולה בלתי-מוסרית במיוחד, וגם לא נטען לגביה שאינה מעשית. היא בלתי-מוסרית, ואף על-פי כן ביצועה נדרש על-ידי מי שנושא את שם המוסר לשווא.
"אנשי המוסר" הישראלים הכוונה לגירוש בני אדם מבתיהם בגלל השתייכותם הגזעית, הלאומית או הדתית. מוסכם, למעט על שוליים קיצוניים ביותר, שמעשה כזה הוא פסול ובלתי-מוסרי, כאשר מדובר בערבים. לעומת זאת, כאשר מדובר ביהודים, אותו מעשה הופך לכשר, וביצועו - מחויב המציאות, על דעת רבים מאוד, לרבות מי שמציגים את עצמם כאורים ותומים בענייני מוסר.
המשותף לכל תוכניות ה"שלום" למיניהן הוא הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן. מעשה זה מצריך שני מעשים שעל-פי כל אמת מידה מוסרית הם בלתי-מוסריים:
א. איסור על יהודים לגור בחבלי ארץ מסוימים (ועוד בלב מולדתם) רק בגלל היותם יהודים.
ב. גירוש כוחני של יהודים מבתיהם (ועוד בלב מולדתם), ושוב, רק בגלל היותם יהודים.
האם "שלום" המבוסס על מעשים בלתי-מוסריים כאלה הוא שלום?
אילו היו מעשים כאלה נעשים במדינה אחרת כלשהי היינו מגדירים אותם כאנטישמיות. נניח, למשל, שממשלת צרפת הייתה מחליטה ש-2 אזורים סמוכים לפריז, מדרום ומצפון לעיר הבירה, אסורים למגורי יהודים ואף הייתה מאיימת לשלוח צבא כדי לגרשם מאותם אזורים, כיצד היינו מתייחסים לכך? ומדוע מה שהיה נחשב בעינינו כאנטישמיות גזענית אם היה מתרחש בחו"ל אינו נחשב לכזה בעיני "אנשי המוסר" בארץ?
ואמנם, כאשר מדובר על יהודים בארצם, המוסר נסוג. למען "שלום" לא רק צה"ל צריך לסגת; לא נורא אם גם המוסר ייסוג ויקפל את דגליו. כאן מסתבר שהשמאל "המיר את המוסר במערכת מילולית וערכית של נימוקים פרגמטיים. לא עוד מה מותר ומה אסור לעשות, גם במסגרת סכסוך עקוב מדם, אלא מה כדאי ומה אפשר". ובמקרה הנידון מתגלה ליקוי מאורות המוסר: במקרה זה "ברור" שמותר לעשות, וגם כדאי וגם אפשר. שרון הוכיח שהמעשה הכוחני הבלתי-מוסרי אפשרי ובר-ביצוע (ע"ע גירוש היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון ב-2005), ואיש מ"אנשי המוסר" לא הוקיע את מעשהו. להפך, האיש הפך לאתרוג ונשמר כבבת-עינם של "אנשי המוסר" וגורמי אכיפת החוק. גם הפיכתם של המגורשים לפליטים בארצם והפגיעה החמורה בזכויות האדם והקניין שלהם אינן מדידות את שנתם.
בסיום מאמרה קוראת גלילי ל"אנשי המוסר" "לומר בשפה פשוטה שיש דברים שלא עושים לא משום שאין בהם תועלת, אלא משום שלא מוסרי לעשותם". הח"מ - הידוע כאיש ימין - אומר בשפה פשוטה: גירוש בני-אדם מבתיהם - יהודים או ערבים - הוא מעשה שלא עושים לא משום שאין בו תועלת, אלא משום שלא מוסרי לעשותו. האם יימצאו "אנשי מוסר" משמאל - וגם לילי גלילי - שיצטרפו לאמירה זו, ויתייחסו במפורש גם ליהודים? או שמא שוב ייסוג המוסר מפני ה"שלום"? טוב היה, לו המוסר היה חוזר למקומו הטבעי כמרכיב חשוב בחוסן הלאומי. בשלב זה, לא נראה שזה קורה. כדברי גלילי: "על קרקע צחיחה שאין בה מוסר לא יצמח שום שמאל חדש", מוסרי באמת.