בתקופת המלחמה הזאת, על משכבי בלילות כשחושך מסביב, איש אינו רואה ולא שומע אותי וגם אם יש מצלמות של האח הגדול הן אינן יכולות לקרוא את מחשבותי, רק אז אני מרשה לעצמי לערוך חשבונות נפשיים עמוקים ואמיתיים. אחד הנושאים שאני הופך והופך בו משום שהכל בו - הוא נושא השלום. אנחנו מייחלים לשלום, מתפללים לשלום, רודפים אותו כאחוזי אמוק והוא איכשהו הולך ומתרחק. מדוע?
בכל פעם מגיע שלב מסוים בתוך סערת השלום הגועשת בי, ובו אני מגיע למסקנה שאינני רוצה בשום שלום! לא עכשיו, ואחר-כך נראה. נכון שהדבר משתמע ככפירה בעיקר, אבל זו האמת. אני לא רוצה שלום לא בגלל שאי-אפשר ולא בגלל שאין פרטנר, אני לא רוצה שלום בדיוק מאותה הסיבה שהערבים אינם רוצים בשלום. אני מאמין באמונה שלמה שהארץ הזאת כולה שלנו! הערבים מכריזים על כך בראש חוצות, אני לעומתם מדבר אל הכרית שלי. בשקט.
השלום על קו הזינוק אני חושב שמלחמת העצמאות של היהודים עדיין בחיתוליה ונכונו לנו מערכות קשות בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. כל הדיבורים, ההסכמות, הניתוחים, ההסברים, הפרשנויות, ואפילו ההסכמים, הנסיגות והטקסים המרשימים, כולם כולם הובילו ויובילו לאינספור "רגעי-אמת" בהם נמצא את עצמנו שבים אל אותה נקודת זינוק ממנה יצאנו אל השלום הנכסף, ובידיים ריקות. דבר לא יזוז בכיוון השלום אם לא תתהפך המשוואה שבה יקומו אצל הערבים תנועות שלום עכשיו וגושי שלום ורגבי שלום ופירורי שלום - שיהיו מוכנים ל"ויתורים כואבים", ואילו אנחנו נישבע שכל גרגר על האדמה הזאת שייך לנו ולנו בלבד, ונהיה מוכנים להילחם ואף למסור את נפשנו בהגנה עליו.
הקלישאה המפורסמת אומרת שבשביל שלום נחוץ רצון של שני הצדדים ובשביל מלחמה מספיק רצון של צד אחד. עד היום אנחנו מברברים שלום ומקשקשים שלום, מתחננים ומתרפסים למען בדל של שלום, מקימים מרכזי שלום עם תנועות שלום, כותבים ניירות עמדה, עורכים סקרים ומשאלי דעת קהל לקידום השלום, ואילו הערבים בשלהם - שום שלום! נחרץ! הם מתחמשים אל מול עינינו הסומות מצפון ומדרום, הערבים שבתוכנו עושים בארץ כבתוך שלהם ומכריזים בריש גלי שהם בעלי הארץ המקוריים, ובסופו של דבר לא יהיה מנוס ממלחמה עקובה מדם.
החמאס: חזון מלא תקווה ההתפלגות של הערבים כפי שהיא באה לידי ביטוי בין אש"ף לחמאס איננה התפלגות כלל ועיקר. זוהי אחיזת עיניים! המגמה המסתמנת היא שכל הערבים יחברו לחמאס, משום ששם מקומם האמיתי. החמאס מציע להם חזון מלא תקווה לקחת את כל ארץ-ישראל בסיבוב ולהעיף מכאן את כל היהודים שלא יישחטו. נשק יש! גיבוי של מיליארד מוסלמים דוחף אותם קדימה! הפוליטיקה הישראלית עם התקשורת ובתי המשפט מוכיחים שהדבר בהישג-יד! שלמה יוותרו?
כשעם שוחר שלום, הנוהג על-פי כללים הומניים ואינו חורג מאמנות בינלאומיות, נקלע למלחמה מול אירגוני טרור מרצחים שאינם מבדילים בין אדם לחיה, תקום בעיה שאנחנו חייבים לתת עליה את הדעת כבר היום, מה יהיה כאשר נגיע לגשר הרעוע הזה? הסכנה הממשית אינה מאפשרת התחמקויות אל הסתברויות הזויות. צבא חזק אינו מספיק! שדה הקרב הוא כל המרחב! לרבות בתי ספר, בתי חולים, מעונות-יום ובתי אבות. ראו מה קורה בדרום הארץ היום!
בעת ההיא ייעלמו כל ה"ביילינים" וה"שרידים", לא יהיה למי להגיד "אמרנו לכם!" וגם הדבר לא יהיה חשוב יותר. ידינו תהיינה מלאות עבודה! כל חילוקי הדעות בינינו יימוגו, האירועים והמאורעות יחייבו גיוס כללי והמערכת תקרוס מרוב מתנדבים. רק אז יבינו כל "שוחרי השלום" שכל רעיונותיהם וּמשוגותיהם היו לריק! קימחא טחינא טחנו, כתשו מים במכתש וכבשו אותם בכברה. אין ברירה רבותי, הנה ימים באים והכל יחברו איש לרעהו, שמאל לימין, פרידמן עם בובליל, שכם אלי שכם אל מול פני מלחמה נוראה. אין זה חזיון תעתועים! זוהי המגמה שאסור לנו להתעלם ממנה וחבל מאוד שאיננו עושים את ההכנות במועד שעוד אפשר, כלומר אתמול.
מלחמת השחרור 2 "Si vis pacem para belum!", מהדהדת אימרתו של וגטיאוס מן המאה הרביעית. אם רצונך בשלום - הכן מלחמה! משום שהשלום נולד מן המלחמה. אין ולא היה שום שלום שלא קדמה לו מלחמה! אין גבולות של מדינה נקבעים אלא בעקבותיה של מלחמת-דמים, ומלחמת השחרור שלנו עדיין רחוקה מאוד מסיומה. במקום זאת, ניטש ויכוח אם למגן ואם לאו ישובים מבוהלים, כוחות הביטחון שלנו עסוקים באימונים מפרכים לקראת גירוש יהודים מבתיהם ולמעלה מחמישים שוטרים כבר נפצעו במהלך ההכנות הללו. מדינת תל אביב מנותקת מן הדרום המופגז מדי יום ומפגינה אדישות כלפי כל הסובב אותנו. החברה הישראלית חולה, חולה מאוד, כל מרכיביה חורקים, העניים נוברים בפחי נפש הזבל, ילדיה רעבים, זקניה מותקפים, בני הנעורים אלימים, החינוך על הפנים, מנהיגיה מושחתים ועשיריה חוגגים כאילו אין מחר.
על איזה שלום ניתן לסמוך? מי בעד "שלום" במרכאות כפולות ומכופלות??? מי מוכן להפקיר את חיי יוצאי חלציו לתוצאות שיניבו מהלכי ה"שלום" הזה? מסתבר שיש! והרבה! טופשנו וטומטמנו עד כדי כך! אלא שההוכחה לכך מחייבת מוכנוּת להקרבת כל מה שיש לנו! לאובדן הכל! ואחרי כל התלאות שעברו על עם ישראל, יש עדיין בינינו אנשים שמוכנים לקחת את הסיכון המיותר וחסר הסיכוי הזה, ועוד תובעים אותו במפגיע!
שנשב עם התליינים לשולחן אחד? במאמרו "הגרדומים והשלום" כתב נתן אלתרמן: "אני יודע כמה לא טוב ולא נאה ולא יאה לדבר 'נגד השלום', למצוא פסול בהצהרות שלום. אך דומה שהגענו לשלב שבו עלינו לחדול מן הטיעון היסודי שלנו שהמכשול ל'יישוב הסיכסוך' במזרח התיכון הוא רק סירובם של הערבים לשבת איתנו לשולחן המשא-ומתן. שכן הדברים הם כיום בשלב שבו חובה עלינו, ושוב לא רק מבחינת כדאיות מדינית אלא גם מבחינה מוסרית יסודית, להעלות על הפרק גם את סירובנו-אנו. כן, סירוב לדבר שלום, כל עוד הצהרותיו ומעשיו של הצד השני הם כפי שהינם היום. כן, סירוב וחוסר כל להיטות וכמיהה לשבת עם התליינים לשולחן אחד".
