ככל שמתקדרים השמים, עננים וערפילים חוסמים את שדה הראייה, והמטר - תרתי משמע - ניתך ברחובות ישראל; הרי שניתן לשער, כי אותו "סביבון מעופרת יצוקה" רחוק מליפול על צידו מבשר הטוב.
"נס לא היה פה" - יחקקו על גביו בעתיד מביני דבר, לאו דווקא מומחים עונדי דרגות.
העימות בקיץ 2006, במהלכו, לראשונה, ערער ארגון טרור מצפון את הביטחון האישי והלאומי בתוככי ערים חשובות בישראל, במרכזן חיפה, מטרופולין אזורי וארצי, עתיר תעשיה, משאבים ומדע - בא כעת לידי שחזור, חמור מקודמו, בערי ישראל שבמרכז ובדרום.
אילו הייתה מנהיגות בישראל, הרי שכניסתה, מדי יממה, של כל נקודת ישוב חדשה, עמוקה יותר מקודמתה, לטווח האש המאיימת - הייתה מסומנת מיידית כעליית מדרגה. אחרי הכל: מדובר בהגנה בסיסית על העורף הרגיש והפגיע; כל המהות והתורף בחוזה שבין המדינה לבין האזרח.
אילו הצדיקו מקבלי משכורות ציבוריות את מעמדם ושליחותם - לא היו קמים מכסאותיהם במשרד, כל עוד בית-ספר בישראל נתון לפגיעה ישירה, מכוונת ומדוייקת, של כנופיות משטמה וטירוף, מעזה או מבינת ג'בייל.
סמל הפגיעות הממסדי הזה, כפי שהתגלם לעינינו שלשום - איננו עוד ציון-דרך במהלכי הישרדות אישיים של קצין על גייסותיו, פקיד על שלל סמכויותיו או שר על ציי משאביו. אות הרפיסות הלאומי המקומם, שניתן לפני יממה, גוזר צו התייצבות לאומי; מזהיר באור אדום; מחולל אזעקה עולה ויורדת בכל רחבי המדינה.
בית הספר בבאר שבע איננו שונה מתאומו בתל אביב ודין אחד להם. אילו הייתה החברה הישראלית "רקמה אנושית אחת חיה", כמאמר שיר הסולידאריות האוטופי; הרי שלא היו תמול שלשום - נוראים ומאיימים בתסמיני החיכוך הנוכחי, בו ננעצת החרב המשכלת מעזה בתקרת היכל הלימוד של פרחי חינוך רכים - חולפים אצלנו כאחד הימים.
אב לאומי ואם שלטונית מסתבר, כי המטבע האמריקני איננו יוצא-דופן בקטגוריית הסמלים הממלכתיים, הנמצאים בשחיקה מתמדת. "מקלט הלילה", אותו הגה בחכמה, באחריות וברגישות, בנימין זאב הרצל, חוזה-המדינה, עבור יהודים נרדפים על נפשם - חדל מלתפקד, ואין איש שם על לב.
קווי הגנה מאמש מהווים - ככל שחולפים ימי ההתקפה האווירית - קווי תבוסה; ואילו קווים עורפיים הופכים בין לילה ללב המערכה. מעוז קדמי של צה"ל מאבד מערכו ההתקפי בכל רגע נתון, בו חיצי המוות של פראי אדם מגיחים אל מטבחה של האמא או הדודה; כבר לא בשדרות, אלא בפאתי גוש-דן השאנן.
אילו לא היו נמצאים האחראים לשלומנו נתונים תדיר בשידולי ריצוי כלפי מסקריהם על המסך - אולי לא היו תלמידי בית הספר בבאר-שבע יתומים מאב לאומי מגונן ומאם שלטונית סוככת.
עם זאת באותה נשימה אנו מצווים להוסיף: מי שהחליט בפיקוד העורף, ערב המתקפה הברברית על ילדי בית הספר, להשביתו מלימודים - ראוי לכל שבח. חיי הילדים של כולנו (בבאר-שבע) הושבו להם בזכות תושייתו.
לא קל יהיה מעתה לשרת ביחידות פיקוד-העורף; בוודאי מנטאלית, אך בעיקר סיזיפית; ומעל הכל - תחת כובד האחריות ורגש החמלה כלפי האוצרות האנושיים הנשגבים שלנו: תינוקות וילדים. כמוהם כמד"א וכזק"א, חייהם של חיילות וחיילים, גיבורי מרכזי ערים, שווקים וקניונים - החל מנקודת שבר לאומית, כזאת או אחרת - אינם אותם חיים.
אני יכול לשער, כי ההתחבטות - ראוי להגדיר זאת יותר כהימור - לגבי גורלה של באר-שבע, טרם נצבעה 'אדום' מכורח הנסיבות החדשות; הייתה קשה שבעתיים לחזאי פיקוד-העורף, בהשוואה ללבטיהם, לא פשוטים בפני עצמם, באשר לאשקלון ואפילו לאשדוד.
ראוי לקחת אפוא לקח מפיקוד-העורף, לבל תוספנה הידיים בחלונות הגבוהים לרחוץ זו את זו כמנהג המדינה; כל זאת על-רקע ריכוך מתקדם בחוסן האזרחי, נוכח כרסום מתמיד בכושר העמידה הכללי ואל מול ניפוץ הערבות החברתית.
אם לא תילקח אחריות עכשיו - בקרוב לא יימצאו אצלנו יותר קווי הגנה.
