היה היה לפני שנים רבות אי טרופי בדרום האוקיאנוס השקט, שתושביו אספו והבריקו חלוקי אבן נוצצים, שאותם היו הגלים פולטים לעתים אל חופיהם. בערבים נהגו בני השבט לשבת סביב המדורה ולהחליף ביניהם מעשיות ושירים. לעתים הם אף החליפו ביניהם את היפים שבחלוקים.
יום אחד סטתה ספינת ציד-לווייתנים מנתיבה והטילה עוגן בלגונה של האי. רב-החובל של הספינה החליט לחקור את הציוויליזציה של האי. התברר כי תושביו היו מאושרים מאוד ומרוצים מחייהם, בעיקר משום עושרם הרב. "כל אחד מאיתנו עשיר יותר מרב-החובל העשיר ביותר של ספינות ציד-הלווייתנים בארצותיכם", הם הסבירו, "כל חלוק מבריק כזה שווה 100 אלף גולות-זהב בכלכלה שלנו. אנו סוחרים בהם זה עם זה. כל אחד מאיתנו יכול להמיר חלוק אחד לכסף מזומן או לטובין של ממש, בשער הזה, בכל עת שיחפוץ".
ואכן, שער הסחר הפנימי בחלוקים הנוצצים היה חלוק אחד ל-100 אלף גולות זהב! בחלוקים ניתן היה לרכוש בקתות, שדות, דוגיות, צלצלים וכל דבר אחר. "גן עדן עלי אדמות", ציין רב-החובל ביומן המסע שלו.
כעבור שנתיים עגנו אותה ספינה ואותו רב-חובל באותו אי כדי להצטייד במצרכים. אלא שהפעם הייתה האווירה בו שונה בתכלית. "כולנו כל-כך מדוכאים", הסבירו אנשי השבט. "הכלכלה שלנו כולה ממוטטת זה חודשים רבים. ערכו של כל אחד מן החלוקים היפים והמבריקים, אשר לפני שנתיים היה שוויו 100 אלף גולות זהב, צנח, ועתה כל חלוק נסחר בבורסת החלוקים המקומית תמורת 5,000 גולות בלבד".
כמובן, עדיין ניתן היה להשתמש בחלוקים לרכישת מנגו, בקתות, נשים, אך בשער חליפין נמוך בהרבה.
"אני קצת מבולבל", אמר רב-החובל. "אני רוצה להבין: החלוקים נסחרים בערך נמוך יותר, אך מה קרה למספר החלוקים הכולל של תושבי האי?"
"או, מספר זה לא פחת", השיב רופא האליל של השבט. "למעשה, יש לנו מהם מעט יותר ממה שהיה לנו כשהיית כאן בפעם הקודמת, כי נוספו לנו מאז עוד חלוקים שנשטפו אל חופינו".
"ומה עם השדות והבקתות והדוגיות?", שאל רב-החובל.
"בסדר גמור. יש לנו לפחות אותה כמות נכסים וטובין כמו זו שהייתה לנו כשעגנת כאן בפעם הקודמת. יש לנו אפילו יותר חלוקים ויותר גולות זהב מאשר קודם.
"אם כן, מצבכם כיום אינו באמת גרוע יותר ממצבכם אז", הבהיר רב-החובל.
"אבל אתה שוכח את עניין הערך של החלוקים שלנו", נאנח ראש השבט. "התושבים אינם מסכימים לקבל חלוקים תמורת נכסים ומצרכים אלא בשער חליפין שאינו עולה על 5 אחוזים מן השער הישן".
"כן", השיב רב-החובל, "אבל זה מפני שתושבי האי קבעו סובייקטיבית ערך חליפין נמוך לחלוקים היפים. "הערך הנוכחי אינו פחות אמיתי מן הערך הגבוה שהיה להם כשרכשנו כאן מצרכים לפני שנתיים".
"אבל אינך מייחס חשיבות ראויה למצב הרוח של תושבי האי", מחה ראש השבט. "ההפסדים העצומים שנבעו מירידת מחירי החלוקים גרמו לפירוק משפחות, לעלייה בשכרות ובצריכת רום, להתפרצות של שלבקת חוגרת, ומספר תושבים אף קפצו אל אובדנם מצמרות עצי קוקוס".
"זה מצער", התערב בשיחה הקצין הראשון של ספינת ציד-הלווייתנים, "אבל משהו כאן עדיין לא מסתדר לי. באף אחד מתחומי החיים באי לא חל שינוי כלשהו. יש לכם לפחות אותה כמות מזון, אותם תנאי דיור ואותה איכות ביגוד כמו שהיו לכם בביקורנו הקודם, אם לא משופרים יותר. אז למה תושבי האי משוכנעים שהם התרוששו?"
אנשי צוות הספינה גירדו בפדחתם בפליאה. הם החליטו להאריך את שהותם באי ולחקור את המתרחש.
נשארים בבקתה ולוגמים מיץ טרופי בינתיים, רופא האליל של השבט הציע תוכנית חדשה. "אנו חייבים להציל את תושבי האי ולהגן על רמת החיים שלנו", הוא הכריז באחת ההפסקות בין הריקודים המסורתיים שהתקיימו סביב המדורה. "הנה מה שאני מציע: הבה נשיב את שער החליפין של החלוקים הבוהקים לשער נמוך מעט מזה שהיה להם קודם. נאסוף את כל גולות הזהב ואת מחצית השדות מבני השבט שלנו, ואחר כך נשתמש בהם כדי לקנות מן התושבים חלוקים יפים בשער חליפין של 90 אלף גולות זהב לחלוק. כך יוחזר הונם של תושבינו כמעט לרמה שממנה נהנו לפני התמוטטות מחירי החלוקים, וכך גם נְשַקֵּם את ביטחונם במנהיגותנו ובכלכלתנו".
כשהוכרזה תוכנית ההצלה, נשמעו קריאות שמחה מבקתות הדייגים והאיכרים: "סוף סוף מנהיגינו נוקטים צעדים של ממש להצלתנו. הוננו מובטח!"
אך רב-החובל עדיין נותר ספקן. "כל מה שאתם עושים הוא לנפח את שער החליפין של החלוקים", הוא טען. "אבל הרי לא נוסף הון חדש לאי שלכם. אין לכם יותר שדות, בקתות או אננס לעומת מה שהיה לכם קודם".
"יתרה מזאת", הוסיף הקצין הראשון של הספינה, "לאמיתו של דבר, אתם לוקחים מתושבי האי גולות זהב ושדות, ומשתמשים בהם כדי לקנות מחדש חלוקים מאותם תושבים. בסוף התהליך, לתושבי האי, כקבוצה, יהיה אותו מספר של גולות זהב ושדות שהיו ברשותם לפני תוכנית ההצלה שלכם. למעשה, לתושבי האי יהיה אותו מספר של חלוקים נוצצים. במקרה הטוב, אתם מחלקים באופן אחר את החלוקים, גולות הזהב, השדות והחניתות בין בני השבט שלכם".
הספינה הרימה עוגן ויצאה לדרכה. אבל בשנה שלאחר מכן היא שבה לביקור אחד נוסף באי, לפני כניסתו לתוקף של האיסור על ציד לווייתנים מטעם המועצה העולמית. הפעם, דברים באמת השתנו באי. במשך השנה סוף סוף קלטו תושביו, כי הם אלה שנדרשו לספק את המשאבים להצלת ערך החלוקים ולמימון רכישתם בשער חליפין גבוה יותר.
בעקבות ההפקעה המאסיבית של גולות זהב ושל שדות לצורך מימון תוכנית ההצלה, החליטו איכרים ודייגים רבים להישאר בבקתותיהם וללגום מיצים טרופיים במקום לייצר. המיסים שהם אולצו לשלם כדי לממן את תוכנית ההצלה שכנעו רבים מהם כי המאמץ והעבודה אינם כדאיים. אחרים החליטו לפרוש לפנסיה מוקדמת. "אחרי ככלות הכל", הסביר אחד הדייגים הגימלאים, "הממשלה הבטיחה לשמור על ערכם הגבוה של החלוקים שלנו". היו גם כאלה שהגיעו למסקנה, כי צלילה לשם דיִג בין השונייות ופעילויות מסוכנות אחרות אינן כדאיות, בהתחשב במה שנשאר להם לאחר ניכוי המס. אחרים הפסיקו לעבוד קשה בשדות הלחך, בהניחם שמנהיגי השבט כבר ידאגו להם ויבטיחו שיהיה להם די כוח קנייה כגימלאים. שהרי אין לשכוח את כמות החלוקים יקרי הערך שקנו המנהיגים, ושניתן יהיה להשתמש בהם לתמיכה באלה שהפסיקו לעבוד.
ייצור המזון קטן, צי הדוגיות הצטמצם במידה ניכרת ובקתות הוזנחו. המרקם החברתי נפרם, כי לְפַּחות תושבים היו נכסים וטובין כדי לרכוש באמצעותם כלות לנישואין, ושיעור הילודה פחת.
"מה תעשו עכשיו?" שאל רב-החובל של ספינת ציד-הלווייתנים.
"פשוט", ענה ראש השבט של תושבי האי, "נעלה את שיעורי המס שישלמו התושבים, כך שיהיו לנו יותר משאבים להרחבת תוכנית ההצלה, וכך נסייע לכלכלה אף יותר".
ובעוד ספינת ציד הלווייתנים מרימה עוגן ומפליגה לעבר השקיעה, כתב רב-החובל ביומן המסע שלו: "נראה כי אוספי החלוקים התחלקו על השכל".
