גבולות הקו הירוק אותם פרץ צה"ל ב-1967, כונו אז על ידי שר החוץ אבא אבן, שהיה יונה צחורה, "גבולות אושוויץ".
מותניה הצרים של ישראל חייבו אז דוקטרינת בטחון התקפית, בה דגל ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון ששימש גם שר הביטחון. הסיסמא הייתה: "את המלחמה יש להעביר לשטח האויב", והתורה הזאת היא שהניבה את פירותיה במלחמת ששת הימים.
העומק האסטרטגי בו זכתה ישראל בעקבות הניצחון ב-1967, שינה בהדרגה את תורת הלחימה של צה"ל מהתקפית להגנתית, תורה שקרסה ב"קו ברלב", שהתמוטט במחדל מלחמת יום כיפור.
במרוצת השנים נשכח הלקח המר של "קו ברלב". נשבינו בשאננות הצימרים בצפון, באשליית "הטילים שהחלידו", בא הקיצוץ בתקציבי הביטחון, ומוחותינו נשטפו במנטרות כמו: "איפוק זה כוח, הבלגה, הכלה" וההמשך ידוע.
והנה אנחנו ניצבים שוב בפני אותן דילמות: כדי להחליט מה עלינו לעשות, עלינו ללמוד מניסיון העבר ולשוב לתורת הביטחון שעמדה במבחן: "את המלחמה יש להעביר לשטח האויב". בינתיים, מצליח האויב להעביר את המלחמה לשטחנו, כל פעם עמוק יותר, ועד לגן הילדים שבבאר שבע הגיעה. ואם נמשיך להסס היא תגיע חלילה גם לחולון וראשל"צ (זכור הלעג לאלה שהזהירו מפני הטילים שיתפוצצו באשקלון).
אין לנו ברירה אחרת. אין עומק אסטרטגי בין רצועת עזה לנגב המערבי. אם תרפינה ידינו בשל החשש "להביט היום בעיני האמהות" (אגב ביניהן גם רעייתי), יגדל חלילה עשרת מונים מספרן של אותן אימהות - אם נמשיך לדחות את הכניסה הקרקעית לעזה.
אילו היינו משכילים לעשות זאת אחרי הקסאם הראשון לפני 8 שנים, או היינו מרעידים את עזה לאחר ההינתקות - לא היו היום 700,000 מתושבי ישראל תחת איומי טילים. מעניין איך חסידי ההבלגה מעזים להביט בעיני הילדים שגן הילדים שלהם נהרס בבאר שבע, או אלה ששבו להרטיב בלילות מאימת הקסאמים.
אין לנו מנוס מלהיכנס לעזה ולשבור את רוח הלחימה של החמאס, ולאחר שישמיע קולות מצוקה ויתחנן להפסקת אש, רק אז עלינו לרמוז שיש בכלל על מה לדבר. ורק לאחר שניצחוננו יהיה ברור, בעיקר בביירות, בדמשק ובטהרן, ישוקם גם כושר ההרתעה של צה"ל שנפגע אנושות במלחמת לבנון השנייה.
