בכל מלחמות העבר ובהן קדש, ששת הימים, יום הכיפורים, ומבצע שלום הגליל, ובהתאם לתפישת הביטחון שקבע בן-גוריון ב-1952, גייסה המדינה את כל עוצמתה הצבאית לשם השגת הכרעה נקודתית ברורה: כדי לחזק את ההרתעה, ובכך לרכוש שקט ארך טווח שנוצל היטב להתעצמות כלכלית וחברתית.
החתירה להכרעה נקודתית ובעיקר היכולת להשגתה - התאפשרה בזכות גיוסה של כל העוצמה הצבאית, שגם קיזזה בנזקים כתוצאה מחוסר המקצוענות של צה"ל. אלא מאי, ימי הזוהר (למעט מלחמת ההתשה המטופשת) של תפישת הביטחון, באו לקיצם לאחר מלחמת שלום הגליל. ומדינת ישראל שמול איום מיקדה את המאמץ הלאומי להכרעה צבאית נקודתית, עברה לתגובה סתמית וצפויה. והראיה לכך עומדת ומלמדת כי מאז 1982 ועד היום נמנעו ממשלות ישראל לדורותיהן לגייס את מלא העוצמה להסרת איום - למרות הרג של אלפי אזרחים, ירי מסיבי על עיר בירתנו, לרבות ירי טילים לאורכם של שנים על ישובי הצפון ועוטף עזה; מה שמלמד כי גם מבצע 'עופרת יצוקה' משתבץ "בהוויה החדשה של האין ביטחון", שתסתיים ללא הכרעה. כך שלדידו של הטרור, יחשב המבצע כניצחון/ ואו כתיקו מכובד. מה שמעלה את השאלה הכיצד אימצה ישראל את "אסטרטגיית התשה", ככזו המחייבת אותה להשקעת משאבי עתק של דמים ודם!! וחמור אף מזה - מהיותה תואמת לאסטרטגיית הטרור, שאימוצה מהווה פגיעה עצמית בביטחון ישראל.
את התשובה לאיוולת באימוץ אסטרטגיה כל כך מסוכנת ו/או לחילופין לאפשר את סיכולה מחיינו, ניתן לקבל במשכן נשיאי ישראל מנשיא המדינה. כי הרי הוא זה שמשום שיקול פוליטי ציני קבע במהלך מלחמת שלום הגליל הראשונה, כי ישראל תצא אך ורק "למלחמת אין ברירה". ומה שנתפס בישראל כשינוי מילולי, תורגם בידי שונאי ישראל לשינוי אסטרטגי, מאיום באמצעות צבאות, להקזת דם יהודי במידה שתשמר את הברירה שלא לצאת למלחמה . כלומר כל עוד מוכים ישובים בדרום/ בצפון/ ובמרכז ובמקביל מתנהלים החיים בשאר חלקי הארץ, מצויה הברירה בידינו – ואין בכך עילה לגייס את מלא העוצמה, והמשתמע: כי בזכותו של נשיאינו הנערץ, תמנע גם הפעם כמו ב-26 השנים מאז משל"ג, היכולת להשגת הכרעה של ממש – המהווה מסד לניצחון הטרור, ותרומה לנחישותו.
זאת גם זאת. אזרחי ישראל, לרבות אנשי תקשורת ופרשנים, מנסים מאז תחילת מתקפת חיל האוויר להגדיר את מטרת המלחמה, ולנחש את מועד כניסתם של כוחות יבשה. לכל אלה אמליץ להתמקד במשתמע מהמפנה האסטרטגי פרי מעלליו של פרס לאחרי משל"ג ב-1982, שאחריו נמנעה ישראל מהגדרת מטרה ברורה ומחייבת זולת מתן תגובה באש. מה שאמור ללמד כי בלית כוונה להכרעה נקודתית, קשה עד בלתי אפשרי להגדיר מטרה ברורה - זולת פקודה כוללנית לתגובה פיזית (באמצעות מטוסים וארטילריה) בלוויית קשקשת איומים סתמית.
היום יש די כדי לקבוע כי שלושת הסופרים (עוז, גרוסמן, וא.ב. יהושע) ואותם המכונים "אנשי רוח", הפכו בלי דעת ל"מכפיל על" בשפיכות דם יהודי וערבי כאחד – משום תמימותם ובעיקר חוסר הבנתם (התואמת לזו של ההנהגה האזרחית והצבאית), במשתמע מאובדנה של תפיסת הביטחון הלאומי – ככזו שנגוזה משיקול פוליטי ציני, ובסיוע ישיר ומסיבי שלהם. והרי כל נער בער, כל שכן אבירי רוח שכמותם, יכלו לאמוד על האיוולת שנוצרה באופן הפעלת הכוח הצבאי, ממסה צבאית מבוקרת (ראה מספר נמוך של אזרחים שנפגעו בכיבוש עזה 1967 ו/או במשל"ג 1982), לירי ארטילרי ואש מטוסים – המבטאת תמידית ובמיטב את "החולשה שבעוצמה" המהווה מגנט לתוקפנות טרור, מול תגובותינו שאין בהן הכרעה זולת היגררות להמשך שפיכות הדמים.
במסגרת חיזוק המורל הלאומי ובהיסמך על איכות הפעולה של חיל האוויר, מצהירים פוליטיקאים ואנשי תקשורת כי לקחי המלחמה הקודמת ביוני 2006 הופקו במיטב. למען האמת אני מתקשה להבין את הלהיטות להודיע לעם על הפקת לקחי המלחמה הקודמת עוד בטרם עמדו אלה במבחן ההפקה. והרי אם נשחזר את שהיה במלחמה הקודמת, ביחס למה שהתרחש במלחמה העכשווית, עולה כי רק מקצת מאלה באו לכדי ביטוי, מה שמאפשר לקבוע כי טיב ו/או חולשת הפקת הלקחים חוזרים על עצמם. והרי שם והיום בולטת ההצלחה בהפעלת חיל האוויר, ומנגד כשל הכנת העורף חוזר על עצמו בחוסר הכנתם של הישובים מבאר שבע, לאשדוד, בואכה יבנה וגדרה, בדיוק רשלני כמו במלחמה הקודמת, המחמיר משום פתיחתה של המלחמה הנוכחית ביוזמת ישראל - כל שכן לאור התרעת ראש שב"כ כי ישובים אלה מצויים בטווח הטילים. כך שכל בר דעת, על סמך המלחמה העכשווית ובהיסמך על מלחמות העבר, יכול להקיש: כי מלחמת שלום הגליל ב-2006, משתבצת בטור מלחמות העבר, כמקור וכמורשת להפקת לקחים שגויה במלחמה המתנהלת עכשיו.
חברי לשרות בצבא הקבע מצביעים על חוסר הנחישות העכשווי של לוחמים ומפקדים בצה"ל, בשונה בהרבה משהיה בתקופתנו! הללו כשלעצמם בעלי הבנה וידע בתחומים רבים למעט בביטחון, לא עמדו עד היום על שהשתמע והתאפשר מגיוס העם מול מלחמה שעמדה בשער. באחת, הצלחנו להשיג הכרעה ובעקבותיה הגברנו את ההרתעה, בזכות מסת הכוחות שגם קיזזה בחוסר המקצוענות שלנו. ובשנייה, באפקט הנוצר פועל "כל העם צבא", כמבוא להסכמה אישית וקבוצתית להשגת המטרה, וכמסד איתן לנחישות חסרת פשרות להשגתה. וזאת במהופך משקיים היום, המאמת על המעשה הנלוז בכיכר העיר בשלהי 1982, שבעקבותיו התעלמה המערכת מהגדרת מטרות, כפגע רע בנחישות הנדרשת להשגתם.
לפי כך חייבת "כל אם עבריה" החרדה לביטחון בני ביתה, להפנים כי בשלהי 1982 בכיכר מלכי ישראל, נגוזה תפיסת הביטחון הקיומית של ישראל, בלי דעת כי חסרונה יביא את הטרור אל תוך הבית הלאומי. מה שמחייב אותה לדרוש מידית את השבתה כדי שבעתיד, מול איום, כאשר "הברירה" לצאת למלחמה תעמוד לידינו ותכנס לתודעת אויבינו, תוגבר ההרתעה עשרת מונים. ואם לאו, תגייס האומה כבעבר את כל משאביה להסרתו.
