די ל"חפים מפשע"

חיסולו הממוקד של בכיר החמאס השייח' ניזאר רייאן, ארבעת נשיו ואחדים מילדיו, ופיצוץ מסגדים ששימשו מחסני אמל"ח ומקום מסתור לאנשי החמאס, במסגרת מבצע "עופרת יצוקה" בלא שהארץ רעדה והעולם הערבי מוסלמי יצא מייד למלחמת ג'יהאד נגד ישראל, מהווים תפנית באבולוציה של המלחמה בכלל ושל מלחמת האנטי-טרור בפרט. לא שישראל עשתה את הצעד הראשון בהחזרת מלחמת ההשמדה לפרקטיקה הצבאית. ראשונים היו האמריקנים אחרי 11 בספטמבר ב"גיהוץ" צבאי של אפגניסטן בלא להבדיל בין אנשי טליבאן ואל-קאעידה לבין סתם אזרחים. האמריקנים נהגו כך לא רק בגלל שג'ורג' בוש היה אז נשיא ארה"ב שהרי לממשל בוש הייתה הסכמה מקיר אל קיר למהלכים אלה לא רק בארה"ב אלא ברוב מדינות העולם. לא שלא היו גם אז יפי נפש שהשמיעו קולות מחאה, אך למחאות אלה לא הייתה משמעות פוליטית ואסטרטגית כמו שהייתה לדוגמא חשיפת מעשי הטבח במאי לאי בויטנאם. ארה"ב יכולה להרשות לעצמה מהלכים מעוררי התנגדות בינלאומית שישראל לא תעז לעשות. אבל להתנפלות ארה"ב על אפגניסטן לא הייתה כמעט התנגדות. אחרי ה-11 בספטמבר הבינו ראשי מערכת הביטחון של ארה"ב שלא לא ניתן ללחום ביעילות ארגוני טרור מבלי לפגוע ב"חפים מפשע" שהרי אותם בלתי לוחמים הם ובתיהם בסיס של הטרוריסטים. יעד מרכזי במלחמה הוא השמדת בסיסי האויב. בסיסי האויב הטרוריסטי הם מקומות ישוב אזרחיים שבהם מתגוררים בלתי לוחמים. עד סוף מלחמת העולם השנייה לא הייתה הבחנה בין לוחמים ובלתי לוחמים. המלחמות נערכו בין עמים ומדינות, לא בין צבאות, זה הטעם שהגרמנים תקפו מן האוויר בחמת זעם את לונדון ובעלות הברית תקפו באותו אופן את ערי גרמניה והשמידו לקראת סופה את דרזדן. במלחמת העצמאות ב-1948 הורה בן-גוריון ב-31 במרס 1948 להשמיד את כל הכפרים הערביים בדרך לירושלים במסגרת מבצע "נחשון" כדי לפתוח את הדרך לירושלים, למנוע מצור ולהבטיח את הקמת המדינה. הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפיקודו של יוסף טבנקין תקף את הכפרים הערביים קולוניה בית איקסה, סריס, בית מחסיר וכפרים אחרים, טבח וגירש את התושבים ופוצץ את המסגדים. גם אז היו בצד היהודי הומניסטים אך קולם לא נשמע ובוודאי לא השפיע. פרופ' מרטין בובר היה הומניסט לא פחות מיוסי ביילין ומיוסי שריד אך בן-גוריון לא התחשב בו ובחבריו מתנועת "איחוד" שביקשה להקים מדינה דו-לאומית. גם ראשי מפ"ם שממנה התגלגלה מר"צ, מילאו אז את פיהם מים. אחרי מלחמת העולם השנייה התקבעה במערב נורמה נאו-פציפיסטית שכל מלחמה היא רעה, ובקרב האינטלקטואלים התקבל הכלל שקבע הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל: "מוטב להיות קומוניסט מאשר למות". אומנם ממשלות צרפת ואנגליה לא קיימו את הנורמה הזאת במלחמה במושבותיהם לרבות בארץ ישראל, אבל דעת הקהל באותן מדינות יותר ויותר אימצה אותן. זאת אחת הסיבות שצרפת ובריטניה עזבו את מושבותיהם, לרבות את ארץ ישראל. הפשרה שהתקבלה במאבק בין האינטלקטואלים המערבים לבין הממשלים הייתה שמותר להילחם רק מלחמות אין ברירה, וגם במלחמות אלה אין לפגוע בבלתי לוחמים שהם בהגדרה "חפים מפשע". התרבות הישראלית אימצה את הנורמה הזאת אחרי מלחמת יום הכיפורים ובג"צ הפך אותה לכלל משפטי כאשר יותר ויותר ישראלים הגיעו למסקנה שביטאו אנשי "שלום עכשיו" - שאין לישראל סיכוי לנצח את אויביה ולהבטיח את קיומה בשדות הקרב. מה שרוב הישראלים לא הבינו כבר ממלחמת העצמאות הוא א. שהפלשתינים הם לב הסכסוך, אם גם יש לו גם כבד ואיברים אחרים, ב. שהפלשתינים בתמיכת העולם הערבי מוסלמי ינהלו נגד ישראל לוחמת טרור שהרי צבא סדיר אין הם מסוגלים להקים. לוחמת טרור זאת הלכה והתפתחה מבלי שמערכת הביטחון של ישראל פיתחה כלים ייעודיים לנטרלה. כך הגענו לאינתיפאדה הראשונה שבה ניצחו הפלשתינים וקיבלו כפרס את הסכם אוסלו; לאינתיפאדה השנייה שבה הם שוב ניצחו וקיבלו את גוש קטיף, ולמלחמת לבנון; למלחמת רצועת הביטחון שבה ארגון גרילה קטן גירש את צה"ל מדרום לבנון; ולמלחמת לבנון השנייה שבה ארגון החיזבאללה התמודד שווה אל שווה עם צה"ל. תבוסות ישראל בארבעת התמודדויות אלה נבעו בין היתר משום הנורמה לא לפגוע ב"חפים מפשע". במבצע "עופרת יצוקה" קיבלו ראשי המדינה ומערכת הביטחון החלטה אסטרטגית-תרבותית: להתעלם מנורמת החפים מפשע ולהתייחס אל כל תושבי רצועת עזה כאל אויבים שבתיהם משמשים בסיסים לחמאס. בשבוע הראשון של המבצע לא נשמע, ברמה לפחות, קולם של "שלום עכשיו" ו"בצלם" ואפילו יו"ר ארגון הקצינים הבכירים השמאלנים "שלום וביטחון", האלוף דני רוטשילד, היה לפרשן המבצע בטלוויזיה שהצדיק את מהלכי צה"ל.