שנתם של ישראלים רבים תנדוד בלילות הקרובים, במיוחד אלה ביניהם שבניהם ובנותיהם משרתים באזור הקרבות ואלה ביניהם המתגוררים שם. גם ישראלים שאינם נמנים עם שני הציבורים הללו, שרויים בדאגה למראה מדינת ישראל, ששקעה בלא בטובתה בבוץ סמיך של ספיגת מאות טילים ופצמ"רים מדי שבוע, המהווה מכה קשה ליכולת ההרתעה שלה ואשר רבים מאוד מבינים כי זוהי תוצאה של פשע ה"הינתקות".
כמובן, גם שנתם של ערבים רבים, המתגוררים בישראל ומחוצה לה, תנדוד בלילות הקרובים, אך עובדה זו חשובה בעיני כקליפת השום, שכן מדובר בציבור שמעולם לא השמיע קול מחאה כלשהו, או אף קריאה רפה בלחש, להפסקת הטבח שמבצעים אחיהם פושעי חמאס ביהודי ישראל, באשר הינם יהודים. מי שלא מחה, ואפילו שמח בקול רם או בלחש, בנפול טיל על בית יהודי בשדרות, לא איכפת לי אם לא יעצום עין מרוב דאגה, עד יומו האחרון.
אבל, באדיבותה של ממשלת ישראל יש לכל הפחות אדם אחד המהלך כיום כשליבו עולה על גדותיו ברוב אושר. האיש הוא מחמוד עבאס, הידוע בכינויו "אבו מאזן" ואשר עבודת הגמר ה"אקדמית" שלו התבססה על הכחשת השואה.
ומדוע עבאס מאושר? על-פי "החוקה הפלשתינית" עומדת כהונתו כ"נשיא" הרשות הפלשתינית להסתיים בקרוב. תנועת חמאס מתנגדת בנחרצות לבחירתו מחדש, האסורה על-פי אותה חוקה, והיה ברור כי עבאס לא יוכל להיבחר מחדש, מה גם שב"פרלמנט" של אותה "רשות" יש רוב לאנשי חמאס.
ממשלת ישראל, שברוב סכלותה ברחה מהשליטה ברצועת עזה, עוד קודם ל"הינתקות", שלחה את צה"ל לפעולה הקרקעית, לכאורה כדי להביא למיטוט שלטונו של חמאס ולהפסקת הירי לסוגיו השונים. ואולם, חיילינו לוחמים כעת למעשה ובפועל למען מטרה שונה לחלוטין, שהיא נספח חשוב ומכריע לאותן מטרות: החזרת עבאס ואנשי פת"ח המושחתים לשלטון בעזה, ומיטוט שלטון חמאס – דבר שיסייע בהארכת כהונתו של עבאס כ"נשיא". לא ארחיק לכת ואטען, שחיילינו עלולים לשפוך דמם, חלילה, אך ורק למען עבאס – אך זו עלולה להיות התוצאה.
למרות האש והאבידות, שנשפכו על ראשינו בשבועות האחרונים, לא השכילה ממשלתנו לשנות את הלוך מחשבתה, שכן ראשיה, במיוחד אולמרט, ברק ולבני, דוגלים עדיין ברעיון העוועים של "מדינה פלשתינית" – יצור שאין סיכוי לקיומו ללא מלחמה מתמדת בינו ובין ישראל, מאחר ששום עם לא יסכים לפירוז מדינתו הריבונית מצבא, מחיל אוויר, מחיל ים, משליטה על המעברים בגבולותיו ןמיכולתו להכניס לתחומי מדינתו כל ציוד צבאי, מדעי ואחר כרצונו. הערבים תושבי הארץ, למרות שטענתם כי הם עם נפרד יסודה בשקר - משוכנעים כיום כי זו אמת וכי הם עם הראוי למדינה עצמאית וריבונית.
ממשלת ישראל, היודעת כי מאז "חומת מגן" לא הומטרו קסאמים ופצמ"רים על כפר-סבא, על נתניה, על פתח-תקווה, על עפולה, על נתב"ג ועל שאר ישובינו, אך ורק משום שצה"ל ושב"כ פועלים בתחומי יו"ש כמעט באין מפריע – לא עשתה את הצעד המתבקש ממטר הקסאמים וה"גראדים" שספגנו מעזה, בתוספת הצהרות השחץ של ראשי חמאס. צעד זה, שאין מנוס ממנו ואשר נבצעו ללא ספק לאחר שפך-דם נוסף, הוא השוואת התנאים ברצועת עזה לאלה השוררים בתחומי יהודה והשומרון. לא עוד גדר, מעברי גבול וחסמים הסכמיים, המונעים כניסת כוחותינו לעזה, אלא הסרת כל המגבלות מעל כניסתו של כוח צה"ל בכל שעה נחוצה, לתוך עיר ברצועה, "שליפת" מחבלים מבתיהם וכליאתם בישראל.
אך בכך אין די. ממשלת ישראל חוזרת ומשננת באוזני העולם, ובאוזני אזרחיה, כי "אין לנו מה לחפש בעזה". אם יש לנו מה ללמוד מהערבים, הרי זה כיבודם וקידושם של דברים-שבכתב. הם מוכנים להפיץ כל שקר, על-פי צורך השעה, אך איש ממנהיגיהם לא חתם על מסמך שיש בו ויתור על מה שהם מציגים כ"זכויותיהם ההיסטוריות". הסכמי אוסלו הם, בעיקרם, מגילת הוויתורים הישראלים על זכויות מושרשות. בניגוד לסברה הרווחת, ערפאת לא הכיר בהם בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, ולבטח לא הכיר בהם בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. מבחינתנו היה זה "הסכם היסטורי", שממשלתנו בסכלותה יצאה לקראתו בתופים ובמחולות, אך ערפאת לא שינה בעקבותיו אף פסיק אחד באמנה הפלשתינית, שבה התחייב לבטל את הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל, ומצא במיודענו שמעון פרס סרסור להפצת השקר בדבר ביטול סעיפים אלה באמנה.
דברים אלה נכתבים גם בקשר לרצועת עזה. אלמלא זלזלה ממשלתנו – כל הממשלות, לרבות זו של נתניהו – במילה הכתובה והחתומה, לא היו מנהיגינו הפוחזים מצהירים השכם והערב על רצונם, ולא רק רצונם, אלא ממש כמיהתם והשתוקקותם, להסתלק משטחי יש"ע והגולן, ויפה שעה אחת קודם. אילו דברו לכל הפחות כמנהיג מפ"ם המנוח, יעקב חזן ז"ל, שמאלני עד שורשי שערו אך אוהב הארץ, שהכריז כי שטחי יש"ע הם בעיניו שטחי מולדתנו ההיסטורית, וכי הוא חש כורח לוותר עליהם באין רצון משום שבבואנו לכאן מצאנו בהם עם אחר, הטוען אף הוא לבעלות בהם. אילו לפחות אמרו ראשי הממשלה כי ניאלץ לבסוף, בצער עמוק ולמגינת ליבנו, לוותר על חלק משטחים אלה כאשר יבוא שלום-אמת, אך עד שיבוא אותו שלום נשב ונשלוט בהם למען לא יהפכו לבסיס למלחמת-שמד נגדנו.
אכן, נאמני הארץ היו מתנגדים בתוקף גם לאמירה כזו, שכן שלום המבוסס על ויתור על זכויות במולדת אינו שלום אלא כניעה, המהווה הזמנה למלחמה נוספת, וממילא השלום כשלעצמו אינו מטרה אלא רק תוצאת-לוואי של ישיבתנו במולדת כולה בביטחון. מדיניות עקבית זו של הממשלה מהווה "שטיפת מוח" מתמדת לעם כולו, שבנפשו מוטמעים הזלזול בשטחי המולדת, ההתייחסות אליהם כאל אזורים מוכי צרעת שחובה לנטשם במהירות האפשרית, והפחד הלא-רציונלי מפני חזרה לעזה, בנימוק "אין לנו מה לחפש שם" – כאילו, על-פי אותה השקפה, יש לנו "מה לחפש" בנחל עירון, בלוד, בעכו, ביפו ובנגב הזרוע "פזורה" בדואית.
לכן, כניסת צה"ל לעזה, גם אם תשיג את כל המטרות, ותביא לחיסול כל אנשי חמאס או לפחות את כל מנהיגיו - אם תסתיים בנסיגה משם, תשיג בראיה לטווח רחוק אך ורק סיפוק רצונו ומאווייו של מחמוד עבאס. תוצאה כזו תהפוך בדיעבד את קורבנותינו, שלמרבה הצער כבר ידוע כעת כי מספרם אינו אפס, נפלו בעיקר להושבתו של עבאס על כסאו. כל עוד לא יכנס צה"ל לעזה שלא על-מנת לצאת ממנה, ובכלל זה לשליטה מוחלטת ותמידית באזור "פילדלפי", לא נקבל את הביטחון, וכל עוד לא נראה שטחים אלה כשטחי המולדת שגם בהם יש ליישב יהודים – יראה גם צה"ל בהם "מטען חורג", שמן הראוי להיפטר ממנו לאלתר.
