כשהתותחים יורים, לא רק המוזות שותקות; גם הזיכרון שותק. אבל, בשוך הקרבות, יגיע מועד חשבון הנפש.
למלחמת "עופרת יצוקה" נגררנו בלית ברירה. סבלם של יישובי עוטף עזה היה, ללא ספק, קשה מנשוא. את ירי הטילים והקטיושות היומיומי עליהם צריך היה לגדוע, שהרי יש גבול אפילו לכושר הספיגה הפנטסטי שלהם.
כך או אחרת, מה שהיה הוא גם מה שיהיה: גם אם צה"ל יצליח לעצור את ירי הטילים והקטיושות - לא יהיה זה לאורך זמן. קטיושה או טיל אפשר תמיד לשאת בשניים, ולשגר אותם מתוך סבך של צמחייה, או בחסות מנהרה, מבלי שבכלל יתגלו. כדי לחשוף טיל או קטיושה מוסתרים, לפני שהם יוצאים לדרך, דרושה מיומנות-מודיעינית מוחלטת, שאיננה זמינה תמיד.
אין עוררין על כך שבמבצע הצבאי המזהיר שלו, הצליח צה"ל למוטט את תשתית החמאס, להרוס את מפקדותיו, להלום במנהיגיו, לפזר אותם לכל רוח, אבל לא להעלים אותם טוטאלית. כמו סרטן, הם יצוצו, במוקדם או במאוחר, בוואריאציה זו או אחרת, רגל פה, רגל שם, ואז ישוב ויתחדש מעגל הקסמים של הטרור.
כדי למגר אותו, יצטרך צה"ל לכבוש את רצועת עזה, אלא שאין הוא שש לכך, ובצדק. כל חייל, טוראי או גנרל, מודע לכאב הראש הכרוך בקיומו של ממשל צבאי בתום הכיבוש.
ארגון החמאס הוא שלוחה איסלאמית סרטנית, נטולת כל רסן, עם מאה אחוז מוטיבציה למחוק את ישראל מן המפה. שלוחה כזאת אי אפשר להשמיד טוטאלית. אפשר רק לקטוע אותה, עד שתצמח מחדש.
לבלוע גלולה מי שיושב בבור הפיקוד מיטיב, מן הסתם, לקרוא את המפה כהלכתה, אבל מתקשה, ובצדק, להתמודד איתה. בחלוף הזמן נידונו יישובי הדרום, במקרה הטוב, למינימום של שקט, ובמקרה הרע לחידוש הירי, אף ביתר שאת. אפילו אם יוצב בשערי עזה כוח בינלאומי, הוא יתקשה, לאורך זמן, למנוע את האש היוקדת של הטרור, מה גם שראש הצפע עלול לצוץ, בינתיים, הן בצפון והן בגדה.
מה שנותר לעשות הוא לבלוע גלולה נגד בחילה ולשבת לשולחן הדיונים עם השטן כדי להגיע להסכם-אש, ישירות או באמצעות צד שלישי. רק בדרך זו ניתן יהיה להמעיט, ככל שניתן, את הנזק שעלול ראש הנחש הזה לחולל. ובינתיים, גם בשעה שהזיכרון שותק, אסור לשכוח: צה"ל, חזק ככל שיהיה, מסוגל להתמודד, אומנם, מול צבא מסודר, אבל לא יכול לעשות זאת מול ארגון-טרור.
