הנשיא ג'ורג' וו. בוש עצמו, וכפועל יוצא מכך גם באי-כוחו ושליחיו אצלנו, הפגינו דואליות בלתי ברורה ביחס לעימות שלנו עם אויבינו. מצד אחד, תמך הממשל תמיכה נרחבת במאבקה של ישראל נגד הטרור ונגד "ציר הרשע" על גרורותיו המסוכנות. תמיכה זו הגיעה לעתים עד כדי עמדה "ציונית" יותר מזו של ממשלת ישראל, כמו למשל בהתנגדותו הנמרצת של בוש לוויתורים ישראלים לסוריה. מצד שני, מזה שנים שהוא דבק בעקשנות ב"חזון" המתבטא באותה מנטרה שנויה במחלוקת: "שתי מדינות לשני עמים", כלומר הקמתה של מדינה פלשתינית בלב-ליבה של ארץ ישראל. ניתוח משמעותו של "חזון" זה, כמו גם היתכנותו במרחב שלנו בעת הזו, מעלה ספקות באשר להיגיון הטמון בו.
"שנות הדיכוי" היו תור הזהב אחד הנימוקים המשכנעים שמעלים מתנגדיה של יישות ריבונית כזו, הוא העובדה ההיסטורית, כי כל נוסחה שביסודה קיום של יותר מיישות ריבונית אחת בין נהר הירדן לים התיכון גרמה במהלך ההיסטוריה למלחמה של אותן יישויות אחת בשכנתה. יתרה מכך, לנוכח הרוחות הקיצוניות המנשבות בעולם האיסלאמי, הקוראות לא רק לשלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית, אלא להשמדתה הפיסית, ומנגד - עמידתה הלגיטימית של מדינת ישראל היהודית על זכותה לריבונות בגבולות בני-הגנה על ארץ ישראל המערבית כתנאי הכרחי לקיומה, הופך "חזון בוש" לבעיה עצמה ולא לפיתרון. שהרי בקואורדינטות אלו אין הצדקה הגיונית לתמוך בריבונות מפוצלת בין שתי יישויות בעלות אינטרסים כה שונים, במיוחד לאור העויינות המובנית אצל הדורות הבאים בקרב פלשתינים צעירים - שמוחם נשטף בבתי הספר, בספרי הלימוד, בהטפות במסגדים ובתוכניות שיטנה טלוויזיוניות - לכל רעיון של השלמה עם קיומה של מדינה ציונית, קל וחומר לדו-קיום עימה.
אלה שזיכרונם אינו מתעתע בהם, הם יודעים כי שנות "הדיכוי האולטימטיבי" של ערביי יהודה, שומרון ועזה לפני ההתקוממות של האינתיפאדה הראשונה (1987) היו למעשה תור הזהב של תושבי יהודה ושומרון. ערביי האזור היו חופשיים לעבוד בכל רחבי ישראל ולנוע לכל מקום כמעט ללא מגבלות. קלקיליה, עזה ובית-לחם שיגשגו כלכלית. ישראל הקימה אוניברסיטאות בשטחים ושירותי הבריאות ובתי החולים בהם היו נגישים לאוכלוסיה הפלשתינית. התל"ג ביש"ע התקרב בעקביות לזה של ישראל, ואיש לא הפריע למי שלא עסק בפעילות עויינת.
גם הסכם אוסלו משנת 1993, שהוא מעין תוכנית הרצה (פיילוט) ליישום ה"חזון" של שתי המדינות לשני עמים, הוכח ככישלון עתיר קורבנות משני הצדדים. הניסיון לייבא דמוקרטיה מערבית לפלשתין כלל אינו מרשים את כנופיות השלטון בה. בניגוד לכל מתווה בינלאומי, החינוך הפלשתיני עדיין מלא נאצה כלפי ישראל; מערכות הכלכלה והבריאות הפלשתיניות מושחתות וקורסות; יוזמות הפיתוח לא הניבו דבר, ומימונן נגוז בצינורות הממשל. ואילו כוחות הביטחון הפלשתינים לא רק שאינם מונעים טרור, אלא במרבית המקרים הם הם הטרור עצמו.
השוואת תנאי החיים של הפלשתינים תחת עולה של ישראל לעומת החיים תחת עול הרשות הפלשתינית וחמאס, מלמדת כי הנשכרים מהקמת הרשות הפלשתינית בדרך ל"מדינת החזון" אינם אלא קומץ חברי ההנהגה הפלשתינית הרצחנית והמושחתת, שהגיעה מתוניס והתעשרה. הרוויחו גם הפוליטיקאים שעשו הון אישי מהסכמי שלום, ושגרמו רק להרג ולהידרדרות באיכות חייהם של מרבית הפלשתינים, ושל ישראלים רבים מאוד.
לאור הדגם של ריבונות פלשתינית שצמח מול עינינו ביהודה, שומרון ועזה, אין צורך בכושר נבואי כדי להבין כיצד תיראה מדינה פלשתינית, אם זו אכן תוקם.
תקדימי דרום וייטנאם וסרביה שלבי הביניים בדרך לחזונו של בוש, המבקש ליצור שתי מדינות דמוקרטיות החיות בשלום זו לצד זו, הידרדרו למציאות המנתבת עצמה בכיוון הפוך לחלוטין ל"חזון" זה. מציאות זו יצרה את מדינת "חמאסטן" בעלת האוריינטציה המוסלמית-קיצונית בעזה - אשר מנהלת עימות חמוש ומדמם בין פלגים פלשתינים ניצים. ומנגד, ביהודה ושומרון שולטת ברפיסות חבורת אבו-מאזן, כשהיא נשענת על כוחה של ישראל מצד אחד, ומתזמרת טרור נגדה מצד שני. מאפיין נוסף של שלטון הפלשתינים ביהודה ובשומרון הוא היעלמותם של תקציבי עתק שהוקצו לפיתוח המשק הפלשתיני לאורך שנים רבות. חלק הארי של משאבים אלה מצא דרכו לחשבונות הבנק הפרטיים של בכירי הרשות.
תופעה חמורה עוד יותר היא כמובן הטרור המתמשך המכוון נגד אוכלוסיה אזרחית בישראל, שגבה כ-1,500 הרוגים ואלפי פצועים, וכיום הוא מתאפיין בהטלת רקטות ובירי תלול מסלול מרצועת עזה לעבר יישובי דרום הארץ. טרור זה מהווה עוד אות וסימן לצפוי ליישובי מרכז הארץ, אם אכן תוקם מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון.
אך עיקר החומרה בהקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן נעוץ כמובן בסבירות שמדינה כזאת תתחבר לעזה חמאסית ותהפוך למדינה איסלאמיסטית. מדינה כזו, שתהיה למעשה סניף את "האחים המוסלמים", תערער את יציבות השלטון במצרים ובירדן, ותהווה ראש גשר איסלאמיסטי למלחמת הג'יהאד נגד אירופה.
וכך, מתוך רצון ליצור מין יישות לאומית שספק רב אם יש לה זכות קיום במרחב שלנו, ושהסבירות שתגרום נזק רב גבוהה ביותר - נגרר העולם החופשי אחרי "חזון בוש" להרפתקה המבוססת על היגיון עקום, שלפיו הואיל וכבר התחייבו לכך קבל עם ומדשאה בבית הלבן, איש לא יעז לסגת מהאיוולת ולהתמודד עם עובדת הכישלון. כישלון זה טופח על פנינו בכל יום, אך ערב סיום תקופת כהונתו ממשיך הנשיא בוש וחוזר על אותה סיסמה, ואף ביתר תוקף.
מדוע אין בוש מחפש פיתרון ריאלי יותר ומבקש להשאיר לממשל האמריקני הנכנס, וגם לזה הישראלי, ירושה כה מפוקפקת? התשובה לכך אינה ברורה או חד-משמעית. נכון שהממשל האמריקני נתן לפלשתינים רוח גבית, החל מהתערבותה של מחלקת המדינה האמריקנית במתרחש כאן כבר מתחילת האינתיפאדה הראשונה, באביב 1988. אך מגמה זו, שנמשכה עד לחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993, צריכה הייתה להשתנות לא רק מחמת כישלון אוסלו, אלא גם ובעיקר בעקבות התגברות הטרור האיסלאמי בעולם, ובוודאי שאחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001.
האם אמריקה חייבת לעולם הערבי את הקמתה של מדינת פלשתין כאתנן על שיתוף פעולה כלכלי בתחום הנפט? על-רקע הזעזועים בשווקים כיום, קשה לראות בכך הסבר מלא לעמדותיה המדיניות של ארה"ב.
האם אמריקה נאיבית, עיוורת לכל הקורה כאן ומבקשת להשיג "שקט תעשייתי" אף במחיר של התעלמות ממציאות קיימת? שוב, גם התנהלותו בעבר של השלטון האמריקני בעולם, אשר נטש את דרום וייטנאם ואת סרביה - אין בה כדי להסביר באופן מוחלט את גישתו כלפי ישראל.
האם אמריקה רק מגבה מגמה ישראלית המוּנעת על-ידי פוליטיקאים מן האגף השמאלי של המפה הפוליטית שלנו? קשה לתמוך בתאוריה כזו לנוכח התנגדותה של ארה"ב לוויתורים ישראלים לסוריה בגולן.
אין אפוא תשובות ברורות לשאלה מדוע דבקה אמריקה בפיתרון של שתי מדינות ושל הקמת מדינה פלשתינית - בניגוד לשכל הישר, בניגוד לאינטרסים של העולם החופשי, ובוודאי לאלה של ישראל, ובניגוד לעולה מן הכתובת שעל הקיר.
