אי אפשר להתעלם מהעובדה שביחסנו לנבחרי ציבור קיים מרכיב ברור של אהדה או חוסר אהדה ברמה האישית. מאז ומעולם התקשיתי להצביע עבור מפלגה שבראשה עמד אדם שלא חיבבתי ולא בטחתי בו. אף על-פי כן, לדוגמא, הצבעתי עבור שמעון פרס בבחירות 1996. ייתכן שאצביע בבחירות הקרובות לליכוד אף על-פי שברמה האישית, מה לעשות, איני מחבב במיוחד את מר נתניהו.
יו"ר מר"צ הוא במפורש דמות פוליטית שקל לחבב. מעבר להתנהלות האישית הצנועה והבלתי יומרנית, גם "הייחוס" שלו הוא "הייחוס" המועדף עלי. איש תנועת העבודה, לוחם בנח"ל המוצנח, חבר קיבוץ מהפריפריה, חקלאי בעברו וציוני. יש לאורון יכולת להביע את עמדותיו, ללא ניסיון להרגיז, או לתפוס כותרת ותמיד אני מקשיב לו קשב רב, גם אם לרוב ללא הסכמה, בכל הנוגע לנושא המדיני.
בפעם הראשונה שחיים אורון רץ לכנסת הצבעתי עבורו והיה זה כשרץ במסגרת מפ"ם ב-1988. כן, זו אותה מפ"ם נשכחת שעל גבי עיתונה נכתבה הסיסמא לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים, בסדר ששיקף גם את סדרי העדיפויות. בסדר היום של מפ"ם-מר"צ חסר מאוד המרכיב של הזהות היהודית ויחס למסורת ישראל והיעדרו של מרכיב זה אינו מקרי כמובן.
יחסי ליו"ר מר"צ הנוכחי שונה בתכלית מיחסי לקודמיו בתפקיד. שולמית אלוני עוררה בעבר ומעוררת בי גם כיום הסתייגות. יוסי שריד נתפס תמיד בעיניי, הרבה לפני שהצטרף למר"צ, כמי שמלא מעצמו עד בלי די, יהיר ומתנשא. חנן פורת הגדיר את שריד כמי שמתבשם מקלונו של חברו - אמירה קשה אבל כנראה נכונה. יוסי ביילין, הוא יוסי ביילין, דג קר, מרוכז רק בנושאים המעניינים אותו ובאופן כללי אדם שבאופן אישי קשה לחבב.
קצת אמפתיה זכתה מר"צ ובראשה עומד מנהיג המבטא את עמדותיה, מבלי לקומם ומבלי להתנשא. דווקא בימים אלו חשוב שבראשה יעמוד מנהיג ציוני, המצדיק את פעולות צה"ל וסבור שאסור לישראל להשלים עם מצב בו יישוביה מותקפים. דווקא כיום חשוב שיעמוד בראשה מנהיג שיגלה אמפתיה לחיילי צה"ל ולמפקדיו ולא ירוץ להאשים אותם בפשעי מלחמה.
חיים אורון סבור שהפעולה הצבאית מיצתה את עצמה ויש לחתור להפסקת אש ודעה זו לגיטימית בתכלית. אני נוטה היום לדעה שיש להמשיך בה על-מנת לפגוע קשה יותר בחמאס ועל-מנת להגיע להכרעה ברורה, מבלי להתעלם לרגע מסיכון ההסתבכות האפשרי. כמו אורון אני חושב שאסור לנו לשהות ברצועה, גם לאחר כיבושה המלא, או החלקי, ואסור לנו להותיר בה מצב של כאוס ומצוקה הומניטארית.
בתחילה תמהתי על עמדת אורון בנוגע להפסקת האש שכן חשבתי כי המבקש לשאת ולתת עם אבו מאזן על הסדר קבע חייב לתמוך ביעד שאפתני למבצע, דהיינו, של הפלת שלטון החמאס. עקב כך סברתי כי עמדתו המבקשת לרצות את האגף השמאלי הקולני במפלגתו, לוקה בצביעות ההכרחית בחיים הפוליטיים. בהמשך הבנתי שלא כך ואכן אורון סבור בכנות שהמשך הפעולה דווקא יפגע בסיכוי להשגת הסדר קבע, הרצוי, לשיטתו, על בסיס עיקרון שתי המדינות לשני עמים.
לא על הוויכוח עם אורון והשקפותיו באתי לכתוב אלא על העובדה שסוף סוף מצאתי בראשות מר"צ, ובמידת מה במר"צ, בר פלוגתא ראוי. מפלגה המסוגלת לבטא עמדות שונות, מבלי לקומם, או לנכר חלקים נרחבים בציבור. קיים עדיין במר"צ מרכיב מהותי של קבוצות פוסט ציוניות, שחלקן פוזל כיום לכיוון חד"ש.
אין "חשש" שאצביע מר"צ, שכן בשורה של נושאים כמו הנושא המדיני, יחס למסורת, הגדרת ישראל כמדינה יהודית ונושאים נוספים עמדותיי שונות בתכלית. מאידך, טוב לראות שמר"צ בראשות אורון נוטה לכיוון המסורתי של מפלגת שמאל ציונית ולא לכיוון של מפלגת מרכז פוסט ציונית.
