למרות הניסיונות של הממשלה להשאיר את מטרות המלחמה ברצועת עזה עמומות, כדי שלא ניתן יהיה להאשים אותה באי-השגתן לאחר מכן, שתי מטרות בכל זאת מבצבצות מהערפל. האחת - הפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל, והשנייה - מניעת הברחת אמצעי לחימה לתוך הרצועה. עד עתה פעלו בחורינו האמיצים בחירוף נפש, בנחישות, ביעילות ובחוכמה כדי להתקדם להשגת המטרות הללו. אך המטרות המעט מוגדרות הללו עדיין לא הושגו, אפילו לא באופן חלקי. הפסקת אש הוכרזה באופן אנטי-ישראלי באו"ם, אך ביצועה תלוי במימוש דו-צדדי בשטח. כעת הפוליטיקאים המנחים את הצבא אומרים את דברם. חלק מהם מציעים להגיע להסכם מדיני, והשמאלנים הקיצוניים שבהם מציעים לצאת ללא הסכם. ממה נפשך?
עם מי בדיוק מעוניינים הפוליטיקאים להגיע להסכם? נחה דעתנו מהצהרתה של הגברת לבני שאין להגיע להסכם עם החמאס, כדי לא להעניק לו הכרה. אך אפילו אם נגיע עימו בדרך פתלתלה כלשהיא להסכם, הגם שהוא כלל לא מעוניין בכך, הרי אין ספק שביום בו נצא מהרצועה הוא יפר את ההסכם. גם אם לא מייד, בשיגור רקטות ליישובינו, הרי ברור שהוא יחל ללא שיהוי בהברחת ציוד, לרבות טילים שיגיעו לתל אביב וקרוב לוודאי אף טילי נ"מ.
עם מי אם כך אנו מסכמים את מניעת ההברחות? עם המצרים? נו ברצינות. עד היום, למרות הפצרות חוזרות ונשנות מצידנו, ולמרות הבטחות מפורשות מצידם, הצליח החמאס להצטייד במאות או אלפים של טילים מתוצרת חוץ. מה עומד להשתנות? שמא תציעו כוח רב-לאומי? ברור שלא מדובר בכוח רב-לאומי בשטח המצרי. יש מדינות שבריבונות שלהן אי אפשר לפגוע. כלומר, מדובר בכוח רב-לאומי שיאלץ להסתובב בשטח רצועת עזה ולהתחכך באוכלוסיה המקומית ובחמאס. אין כוח רב-לאומי בעולם שיהיה מוכן לעשות את העבודה המלוכלכת הזו עבורנו. אם יהיו כאלה שיהיו מוכנים להגיע, הרי שהם יעשו זאת רק כדי לחיות עימם בסימביוזה, ובאופן שלא יפריע למדינות שלהם לשפר את היחסים עם מדינות ערביות. אם היינו זקוקים לתזכורת לחוסר התוחלת של כוחות רב-לאומיים, הזכירו לנו זאת באופן כואב הטילים שנפלו בנהריה ביום חמישי.
אם אין עם מי להגיע להסכם, אומר השמאל הקיצוני, אז הבה נצא מייד ללא הסכם, ונניח שהמכה הכואבת שהיכנו בהם תגרום להם ליישם בעצמם את מטרות המלחמה שלנו ללא הסכם. השמאל תמיד ייחס לימין את הקלישאה ש"הערבים מבינים רק כוח", והנה הפתעה. מתברר שדווקא השמאל הקיצוני מאמין בה. לתפיסתם, הִכינו את החמאס בכוח, והוא כבר יבין זאת. האומנם? פעמים רבות ייחסתי לשמאל לסוגיו תמימות או היתממות. אך מעולם לא שיערתי שהם הידרדרו עד-כדי כך.
בתבונה, בזהירות ובנחישות המסקנה היא, שגם אם אנו מעוניינים רק בהשגת המטרות המזעריות הנ"ל, ואפילו איננו מעוניינים במטרות יותר מאתגרות כמו הפלת החמאס או שחרור גלעד שליט, אין לנו ברירה אלא להשלים את המלאכה בעצמנו. לא רק בכוח, אלא גם בתבונה, בזהירות ובעיקר בנחישות. עיין ערך "חומת מגן".
יאמרו אחרים - ההרתעה תמנע מהם לשגר רקטות. בואו נבין איך ההרתעה עובדת. בתום מלחמת לבנון השנייה, התפאר ראש ממשלתנו היוצא בכך שנסראללה אמר, שאילו ידע מה תהיה תגובת ישראל, לא היה מבצע את חטיפת החיילים. השבוע היה מי שציטט את החמאס כאומר דברים דומים. אך זו בדיוק הבעיה של ההרתעה שלנו. התוצאות של הפעולות שלנו, בתוספת הדיבורים שלנו על הבוץ הלבנוני, והביצה העזתית, גורמות למחבלים לא להאמין שנעשה משהו. גם אחרי שהחלו ההתקפות האוויריות על הרצועה, לא האמינו בחמאס שנצא למבצע קרקעי. כעת, משהפעילות הקרקעית החלה, הם יודעים כמעט בוודאות שלא נרחיב אותה. הרי אמרנו זאת בגלוי. אז ממה יש להם להירתע? בכל פעם שאנחנו יוצאים לפעולה כזו, מתפאר מישהו בממשלה "בעל הבית השתגע". אילו בצד השני היו יודעים מראש שיש לנו "בעל בית משוגע", הוא לא היה צריך להשתגע כל פעם ולא היה צריך להעמיד את השיגעון שלו במבחן, ולקפח אגב כך חיים. כך עובדת הרתעה, או בפרפראזה על אמרתו של הסופר הרומאי וגטיוס: 'הרוצה בשלום ייכון להשתגע'. האופן בו סיימנו את מלחמת לבנון השנייה, גרם לחמאס להאמין שלא נעז לפעול נגדו ברצועה. האופן שבו נסיים את מבצע "עופרת יצוקה", ייקבע האם "השיגעון" שלנו יועמד למבחן פעם נוספת בזמן הקרוב.
