מעשה שהיה כך היה: לוסיאן גלרטר העמיד את ביתו למכירה. בני הזוג גוגנהיים התעניינו ותיאמו ביקור. בעת סיורם בבית נתקלו בכלב דלמטי. הכלב נראה ידידותי ושקט. האישה ליטפה אותו. הוא נענה לליטופיה בחיבה.
כעבור מספר ימים, ביקשו בני הזוג להראות את הבית לבתם הצעירה דבורה. מאחר ובעל הבית שהה בחו"ל, ניגשו ההורים והבת אל הבית והתבוננו בו מבחוץ. הכלב הדלמטי הסתובב בחצר. בשלב כלשהו, ניגש הכלב לשער הבית, התרומם ונעמד, כאשר כפות רגליו הקדמיות מונחות על השער.
גם הפעם הכלב נראה ידידותי. הוא לא נבח ולא נראה מאיים באופן כלשהו. האם ליטפה אותו. אחריה גם הבת דבורה. לפתע, ללא כל סימנים מתריעים, הכלב תקף את הבת. הוא נשך אותה בצורה קשה ביותר בפניה ובידה וגרם לה נזקים חמורים.
בתחילת שנות התשעים, נוכח התגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, תיקנה הכנסת את פקודת הנזיקין וקבעה כי "יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי הכלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה".
לבעלי הכלבים ניתנה הגנה אך ורק בשלושה מקרים: הראשון, כאשר הניזוק התגרה בכלב. השני כאשר הניזוק תקף את בעל הכלב או את בני משפחתו. השלישי כאשר הניזוק הסיג את גבול המקרקעין של בעל הכלב.
בעל הכלב הדלמטי היה מבוטח בחברת הביטוח המגן. זו האחרונה סירבה לפצות את דבורה עבור נזקיה. "ליטופיך היו בבחינת התגרות בכלב", טענה המגן. המחלוקת בין הצדדים הועברה אל שולחנו של השופט כרמי מוסק, מבית משפט השלום בירושלים.
השופט מוסק התקשה לזהות התגרות בליטופיה של דבורה. "אוסיף ואומר כי הבת והוריה העידו לפני ארוכות. הם עשו רושם של אנשים שקטים, מנומסים ולא תוקפניים לחלוטין". השופט דחה גם את הטענה, כי לדבורה היה אשם תורם בתקיפת הכלב. "במישור המוסרי אינני סבור שראוי להטיל חלק מהאחריות על מי שניגש לכלב בתום לב, מלטף את הכלב ולפתע ללא כל סיבה הכלב תוקף אותו באופן קשה".
השופט מוסק הגיע אם כן למסקנה הטבעית והאנושית המתבקשת כי בעל הכלב וחברת הביטוח שלו, חייבים לפצות את דבורה על מלוא נזקיה. את סכום הפיצויים אמד השופט בסך של 1,700,000 שקלים. בעל הכלב והמגן לא הסכינו עם פסק הדין וערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים. שלושת שופטי המחוזי הסכימו כי סכום הפיצויים אכן תואם את נזקיה הקשים של דבורה. אולם לאור התנהגותה של דבורה כלפי הכלב יש להפחית מהם.
וכל כך למה? לדעת השופט יעקב צבן, יש מקום ליחס לפעולותיה של דבורה "אשם תורם מסוים". לכן יש להפחית מדבורה 25% מהפיצויים. מדוע יש לייחס לדבורה אשם תורם ומדוע בסדר גודל של 25%? לאלוהים פתרונים. השופט לא נימק.
לדעת השופטת חנה בן עמי, ההורים והבת אומנם לא ביצעו חדירה קרקעית לחצר של בעל הכלב. אולם בליטוף ראש הכלב, כשגופו נמצא מהעבר השני של השער, יש משום "חדירה לתחום האווירי" של חצר בעל הכלב. חדירה שכזו, מהווה לדעת השופטת הסגת גבול. לכן יש להפחית 50% מהפיצויים. מדוע 50%? לאלוהים פתרונים. השופטת לא נימקה.
לדעת השופט רפי כרמל יש להפחית 25% מהפיצויים. ליטופים של כלב, כך לדעתו, מהווים התגרות בכלב. הכיצד? אכן מודה השופט, כאשר דבורה ליטפה את הכלב כוונותיה היו טובות. אבל בליטופים של כלב, אפילו הם נעשים מתוך כוונות טובות, יש משום "פוטנציאל התגרות באופן אובייקטיבי".
בסופו של דיון אם כן, ברוב דעות, הפחיתו שופטי המחוזי 25% מהפיצויים להם נזקקה דבורה כדי להיטיב את נזקיה הקשים. בכך למעשה הפכו שופטינו לחסרת משמעות את האחריות המוחלטת שהטילה הכנסת על בעלי כלבים. אם ליטופים של כלב נחשבים כהתגרות בו, מה לא ייחשב כהתגרות?
