אצלנו, כשיש פיגוע, העיתונים מתחרים ביניהם מי יביא יותר דם, סבל וזוועה - גם בניגוד לתקנות האתיקה של אגודת העיתונאים. כאילו זה מוכר יותר עיתונים. ואפילו אם זה נכון - למה?! איפה האחריות החברתית של עורכי העיתונים ושל מוסד התקשורת?! השוו למה שקרה בעיתוני בריטניה לאחר הפיגועים בלונדון בשבעה ביולי 2005. האיפוק הבריטי - כמו הימנעות מזוועה בעיתונים האמריקניים לאחר אחד-עשר בספטמבר - נחשבים בתקשורת הישראלית לסימן לרמתה הנמוכה של התקשורת האמריקנית, או הבריטית.
אם לא נדווח על הזוועה - יילך הציבור לערוצים אחרים, קובע התירוץ העיתונאי, או שיאזין לרשתות זרות. כיוון שאני מעריך מאוד את גודל הבוּרות של הישראלי המצוי - איני חושב, שזה יקרה.
כמה מכם ראו אירוע טרור?
מחקר בפסיכיאטריה מצא, ששידור של אירוע טרור, משפיע על דעתנו כמו נוכחות באירוע טרור. ובנוסף, שידור חוזר של אירוע טרור אינו נחשב כמשהו ישן, אלא משפיע עלינו כמו שידור של משהו חדש. רשתות הטלוויזיה יודעות זאת, ולמרות זאת, משדרות ללא הרף שידורים חוזרים של אירועי טרור - כיוון שהן ב"גל פתוח", ואין להן דבר אחר לשדר, כדי למלא את הזמן. אז מקשקשים ומקשקשים, ומריצים שוב ושוב את הסרטים הישנים.
ולא אדבר על שידור של תמונות זוועה - כפי שהיה בדיזנגוף (ולא היה באחד-עשר בספטמבר, או בשבעה ביולי), או על תמונה של שוטרת הרוגה (בפיגוע בנווה-יעקב), שצוותי הרפואה שכחו לכסות את גווייתה העירומה.
התקשורת נמצאת בקרב נואש על רייטינג, כדי לקבל עוד הכנסות, ואנחנו קרבנותיה. ראשית, אתמה מדוע משתתפת התקשורת הממלכתית - קול ישראל, גלי צה"ל והערוץ הראשון - במירוץ העכברים הזה, שפוגע בכל חלקה טובה. גונבים מאיתנו אגרה, כדי שתשוחרר רשות השידור מאימת הרייטינג. אך אצלנו, בישראבלוף, גונבים אגרה מכל אזרח, ונלחמים על עוגת הפרסום באמצעות הצהבת השידורים.
שנית, ידיי לא היו במעל. בשנת 1997 ניסיתי עם אחרים, במרכז ההארחה של קיבוץ שפיים, להתוות מדיניות לסיקור אירועי טרור. קוראים לה, מסמך שפיים, והיא נמצאת לתפארה באתר
מכון ICT לחקר הטרור במרכז הבינתחומי הרצליה, ורק שם. התקשורת הישראלית דחתה אותה מכל וכל.
בטורקיה, מאמצת התקשורת קווי מדיניות דומה, שתאפשר סיקור הוגן ולא פוגעני בעת אירוע טרור.
כנראה, אין ברירה, ורק לחץ של דעת הקהל - או חקיקה, שאני מתנגד לה - יביאו לאימוץ מדינות נבונה בארץ. אני חסיד של ויסות עצמי של התקשורת - כיאות לציבור בוגר.
אבל בישראבלוף, כמו בישראבלוף: ראינו מה אירע במלחמת לבנון 2. הציבור מחה, והתקשורת נזעקה לתחמן אותו. מועצת העיתונות בראשותה של השופטת לשעבר דליה דורנר כינסה בדחיפות (מטאטא חדש מטאטא היטב...) ועדה, שדנה בנושא, והסבירה, בסיועו של צה"ל, שבעצם לא אירע כל דבר רע. דרך אגב, זו אינה מסקנתו של קורא תמים בדוח וינוגרד.