צה"ל מצוי עדיין בשטח הרצועה, על-אף שיעדי המבצע הושגו כבר בשבוע הראשון ללחימה. המערכה נמשכה בעיקר ביוזמת ראש הממשלה אהוד אולמרט, וזאת תוך סיכון החיילים וריתוק כלכלי של המשק. להלן כמה הערות על תוצאות המערכה, הניצחון המוגבל שהושג, הדיבורים המיותרים, וגם פרק על חלקה של מצרים בהפרת הסכם השלום שכרתה עם ישראל.
1)
ניצחון - בימים האחרונים פצחו חברי המטבחון במסע הסברה. לתועלתם האישית, בעיקר. ניצחנו את החמאס, נאמר שוב ושוב. ניצחנו. החמאס הוכה. היעדים הושגו, הם טוענים, אך הם נמנעים מעצירת הדהירה לעזה. ציפי לבני ואהוד אולמרט מנסים להעצים את ההישג, אולי בתקווה שההישג ימחק או יקזז את המפלה נגד החיזבאללה, מפלה הרשומה לחובתם. אהוד ברק, מצדו, שלא היה מעורב במפלה ההיא, מבדל את עצמו מהשניים. ובצדק. שכן, ואין חולק על-כך: ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי הם שהכינו את צה"ל. בזכות זאת הם יכולים להתהדר בתוצאות המבצעיות (על הרג הילדים יצטרכו חברי המטבחון ליתן דין-וחשבון);
2)
התהדייה - אולמרט ולבני מפנים אצבע מאשימה כלפי ברק, בטוענם כי הוא האשם בתהדייה שאיפשרה את התחמשות החמאס ברקטות לטווח של 40 ק"מ. לבני-אולמרט סומכים על זכרונו הקצר של הציבור. אנו נזכיר רק זאת:
- אולמרט ולבני הצביעו בעד התהדייה;
- אחרי הכישלון במערכה נגד החיזבאללה, היה הכרח להכין את צה"ל כיאות למערכה הבאה. החמאס אומנם ניצל את הזמן לצבירת עוד ועוד אמצעי לחימה, אך גם מערכת הביטחון ניצלה כדבעי את הזמן. צה"ל הוכן היטב למערכה הצבאית נגד החמאס. התוצאות ברורות. בחשבון רווח והפסד: התהדייה הייתה כורח בל יגונה.
3)
ניצחון במבצע - דוברי הממשלה, ובראשם כאמור שרי המטבחון, מציגים את הניצחון על החמאס משל הבסנו מעצמה גדולה. הם טוענים כי מאז מלחמת ששת הימים (1967) לא היה כהישג הזה. לבני ואולמרט צריכים לדעת יותר מרבים אחרים: צה"ל בנוי ואמור להיות ערוך להגנת גבולות המדינה במיוחד מפני צבאות ערב (סוריה, לבנון, מצרים וירדן), וגם למתקפה מצד מדינות כמו אירן. ניצחון צה"ל על החמאס, כמו על החיזבאללה, אמור להיות מובן מאליו. מי שמשתבח בו יתר על המידה, עלול דווקא לעורר דאגה - שמא שיפוטו אינו כדבעי;
4)
מבצע או מלחמה - כדאי לזכור:
- (א) במבצע חומת מגן שבוצע בתקופת ראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון בנימין בן-אליעזר, הוכו ארגוני הטרור בגדה ובשטחי יהודה ושומרון. ראשי ארגוני הטרור נתפסו או נהרגו. הטרור נמנע מאזורים אלה. יחסית, כמובן. מבחינה זו, הניצחון בולט בהרבה מזה שהושג/יושג ברצועת עזה.
- (ב) החמאס הינו ארגון קטן יחסית המונה כמה אלפי לוחמים בלבד. לכן יצאה ישראל רק ל"מבצע" עופרת יצוקה, ולא ל"מלחמה". צה"ל הוכן מבעוד מועד לטפל בחמאס. הכוח העדיף שהפעיל (בחיילים), עוצמת האש (תותחים) והיתרון הטכנולוגי (מטוסים, מזל"טים), הביאו לתוצאה שהייתה מבוקשת אך צפויה מראש: ניצחון על החמאס.
בעיני אולמרט, אגב, המכה שהנחית צה"ל על החמאס נתפשת כניצחון מיוחד, וזאת אחרי הביזיון והכישלון שהוא הוביל במלחמה נגד החיזבאללה. לא בכדי הוא חזר לסורו ונראה זחוח. הכל עניין של פוזיציה: מי שהפסיד מלחמה מבקש עתה להתקזז בהובילו לניצחון בקרב אחד;
5)
הקשר האינטימי - ראשי הממשלה בישראל, מבן-גוריון ועד אולמרט, נהנו מקו פתוח לנשיא ארה"ב. בלי מתווכים נהנו הם נהנו מקשר אמיץ ואינטימי עם ראש המעצמה הגדולה בעולם. ראשי הממשלה לדורותיהם ידעו היטב: ביטחון מדינת ישראל ויחסיה המדיניים בעולם תלויים, במידה רבה, בטיב היחסים האישיים עם נשיא ארה"ב. לכן הם הקפידו כל-כך לטפח קשרים אלה ולהימנע מפטפטת מיותרת בדבר תוכנן של שיחות סגורות שהתקיימו עם הנשיא, כולל שיחות הנוגעות לתוכניות מבצעיות של ישראל, בהן שותף הממשל, מבעוד מועד;
6)
הנזק לישראל - אולמרט חרג מכך, וגרם נזק גדול לישראל. דברי הלהג הרברבניים והמיותרים שהשמיע - כיצד אנס לדבריו את נשיא ארה"ב לכפות על שרת החוץ האמריקנית, קונדוליזה רייס, להימנע בהצבעה במועצת הביטחון, עלולים ללמד לקח את הנשיא הנכנס, אובמה, שיזכור תמיד: לא ניתן לסמוך יתר על המידה על איש, גם לא על ראש ממשלה בישראל. נזכור נא: גם אם נכונים דבריו של אולמרט, הם לא היו צריכים להיאמר. סוד גלוי הוא: ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב חולקים סודות רבים, כולל שיתוף פעולה בעניינים הרגישים ביותר לשלום העולם, לרבות כיצד יש לטפל צבאית בגרעין האירני. לכן יפה השתיקה להם [הערה: שרת החוץ, ציפי לבני, אמרה כי גירסת אולמרט אינה אמת. לדבריה, רייס הודיעה לה עוד קודם לאותה שיחת טלפון בוש-אולמרט שהיא תימנע בהצבעה]. אולמרט, אגב, לא מפתיע בהתנהלותו: כדי לזכות אישית במעט תהילה ולדחוק את לבני לפינה, הוא לא היסס לחשוף שיחה שניהל עם הנשיא בוש. זו התנהגות קלת-דעת ומופקרת, בדיוק כמו זו שהתגלתה בפרשת כרמיה, פרשת המעטפות ופרשת ראשונטורס.
7)
הפסקת אש - אחד מעיקרי הפסקת האש המבוקשת היא התחייבות מצד כמה גורמים, ובהם ארה"ב ומצרים, לפעול למניעת הברחת נשק לרצועת. כדאי להזכיר כי מצרים מחוייבת לזאת מכוח הסכם השלום שנכרת בינה לבין ישראל. על-אף זאת, מצרים, ונשיאה חוסני מובארק, נמנעים מקיום ההתחייבות. יתרה מכך: מצרים עצמה מפרה את הסכם השלום, כשהיא אינה שומרת על סיני כאזור מפורז, ובמלאה את סיני במחסני נשק ותחמושת. אנשי החמאס נהנים, במובן זה, מן ההפקר. אמצעי לחימה נגנבים מהמחסנים בסיני ומועברים לרצועה. מובארק מגלגל עיניים ומנהל מו"מ מיותר עם הנהגת החמאס, במקום לחסום את הגבול (ציר פילדלפי) ולהזהיר את בכירי החמאס: דמכם בראשכם אם תנצלו לרעה את הגבול של הרצועה עם סיני.
8)
המחיר - האוכלוסיה הפלשתינית ברצועת עזה שילמה מחר כבד ביותר על תמיכתה בחמאס ו/או הימנעותה מלהוקיעו. עד ליומו ה-21 של מבצע עופרת יצוקה, נהרגו 1,167 פלשתינים, בהם 370 ילדים. מבנים רבים ברצועה נהרסו בהפצצות צה"ל. ישראל תידרש, קרוב לוודאי, להסביר כיצד אירע כדבר הזה. הגינויים והדרישות מישראל יגברו, קרוב לוודאי, זמן קצר לאחר שהפסקת האש תיכנס לתוקפה. או-אז ייכנסו מאות עיתונאים וצלמים לרצועה ויעשו את מלאכתם. התמונות יסיטו את האש לעבר ישראל, לעבר צה"ל, ולעבר ראשי השלטון בישראל.
כשיגיחו בכירי החמאס מהבונקרים, ובראשם איסמעיל הנייה, הם יהפכו בעיני עמם ותומכיהם למנצחים - בעצם זאת ששרדו, ובעצם זאת שהם ממשיכים לשלוט ברצועה. לגישתם, אותם אזרחים-פלשתינים לא מתו לשווא, אלא למען אללה - הם שהאידים. עם או בלי תמיכת מצרים, מקומו של הנייה מובטח, בשלב זה, אלא אם יחוסל על-ידי ישראל. מעמדה זו יחזרו הנייה ואנשיו לסורם. הם יתכוננו להמשך המאבק. הם ישבו בשקט תקופה מסויימת, עד שיצליחו להשיג רקטות ארוכות טווח שיגיעו עד תל אביב. ואז יתברר שהניצחון בסיבוב הנוכחי היה מוגבל ביותר. הממשלה הבאה תידרש, בכל מקרה, להשלים את המלאכה. קרי: לחסל את הנייה ולהפיל את שלטון החמאס.