אין ספק שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד ולהסביר לעולם את מה שמתרחש היום בעזה - במיוחד בכל הנוגע להרג ילדים - וצפויים לנו ימים אף קשים יותר לאחר שוך הקרבות והכניסה המסיבית הצפויה של כלי התקשורת מהעולם לסקר את ההרס וההרג ברצועה.
האם זה אומר שעלינו לנטוש את שדה המערכה הזה של ההסברה? ברור שלא.
אלא שהרושם הברור הוא, שמדינת ישראל מעולם לא האמינה אמונה של ממש בכוחה של ההסברה ככלי במערכה.
כי אנחנו חושבים, כנראה, שניתן לשכנע את העולם בעזרת נימוקים שכלתניים והגיוניים שיביסו את הצבע והתמונה.
כי אנחנו לא באמת מאמינים, כנראה, שאלף מילים הגיוניות נסוגות אחור בפני תמונה אחת.
כי מרוב להיות עם הספר (עאלק), שכחנו כנראה שיש גם תמונה.
דומה, שהמחדל ההסברתי החמור והגדול ביותר של מדינת ישראל נעוץ בעובדה שעד היום לא הוקמה אצלנו תחנת טלוויזיה באנגלית שמשדרת אל כל העולם, ותחנה בערבית שמשדרת אל השכנים הקרובים והרחוקים שלנו.
אתה צופה באלג'זירה ורואה את הסיקור המסיבי האוהד והמוטה בבירור לצד הפלשתיני ומבין אל נכון את ממדי המחדל ההסברתי שלנו. העובדה, שבשם האיזון כביכול מואילה אלג'זירה פה ושם להעלות לשידור ישראלי שיציג - לא פעם באופן נלעג - את הצד שלנו, עובדה זו אך ממחישה את המחדל.
וכך נחשף העולם הגדול והעולם הערבי לתמונות של צד אחד בלא שתובא בפני העולם גרסת הצד האחר.
זאת ועוד, מן המפורסמות הוא שהמזרח התיכון, ולא רק בימי מלחמה, הוא בין יצרני החדשות הגדולים בעולם - אם לא הגדול שבהם. ובכן, הייתכן שכלי תקשורת ישראלי רציני לא יידחף במרפקיו אל קידמת הבמה של יצרן החדשות הזה?
מה הסיכוי שיוקם בעתיד הנראה לעין כלי הסברה חיוני שכזה? כנראה שהוא אפסי.
כי אנחנו הרי מכירים את הסחורה: אם וכאשר יוחלט על הקמת כלי תקשורת שכזה, העניין יישחק עד דק בין גלגלי השיניים של התקנות, המכרזים, הזכיינים, בעלי האגו הנפוח, גוזרי הקופונים ומקבלי השוחד.
