כשהיינו ילדים והחינוך הציוני שלט בכיפה, גדלנו על סיפורי גבורה מן השואה.
אני זוכרת איך כבר בשנים הראשונות ללימודי בבית הספר היסודי נחשפתי, אט אט, במסגרת תוכנית הלימוד מטעם מדינת ישראל, לזוועות השואה. עוד סיפור ועוד סיפור. לא אשכח סיפור על ילדה קטנה אשר זומנה למשרדו של קצין נאצי, אשר הציג בפניה שולחן מלא מאכלים וביקש ממנה לבחור מאכל אחד בלבד. הסיפור כולו עסק בעינוי הנפש שעבר על הילדה המורעבת מהגטו.
הסיפור נותח במשך שיעור ספרות שלם אם לא שניים. סיפורים כאלו למכביר נלמדו בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים, כאשר משנה לשנה אנו התלמידים נחשפנו לסיפורים יותר ויותר קשים.
אני יכולה לדמיין כיצד סיפור הילדים אשר שכבו ארבעה ימים בהריסות, ללא מים, כש-12 אנשים מסביבם נהרגים, לרבות אימהותיהם, יכול להיצרב בתודעה הפלשתינית, להתרגם לסיפור, או לסרט, להיות חלק מהזיכרון הלאומי שלהם ממש כפי ש'חנה ושבעת בניה', לדוגמא, הוא חלק מהזיכרון הלאומי של היהודים בישראל.
מבצע עופרת יצוקה אולי פוצץ מנהרות, חיסל מחבלים, חיסל אישי מפתח בחמאס, אך במקביל ייצר סבל אשר יתורגם לעוד טרור.
פה חשוב לי להבהיר הבהרה חשובה: ישראל אינה האחראית הבלעדית לטרור. נכון לומר כי הטרור הוא קודם כל תוצר תרבות ה'שוהדה' הפלשתינית. היהודים עברו זוועות באירופה הכבושה, ולא קם (עדיין) היהודי אשר הלך להתפוצץ בלב ברלין כמחאה ו/או כנקמה על סיפורי השואה המזוויעים ששמע מסבו ומסבתו. עוד לא קם היהודי אשר פוצץ את עצמו בלב לונדון אך ורק משום שהבריטים קידמו את מימדיה המפלצתיים של השואה בכך שקמצו ידם בכניסת פליטים לארץ ישראל בשנות הארבעים המאוחרות. הטרור אינו תוצר של ישראל: הוא בראש ובראשונה תוצר של תרבות פונדמנטליסטית אשר מעדיפה למתוח כל בעיה לקצה המוקצן והקיצוני, תרבות אשר מחנכת את ילדיה למוות ולהרס, תרבות אשר כורכת סביב מותני קייטני הקיץ חגורות נפץ ומכשירה אותם לתפקידם העתידי: "שאהידים". המתקפות הארסיות וההרסניות כנגד יהודים בחו"ל מעידות כאלף עדים כי לא נוכחות יהודית בישראל היא זו שמפריעה לחמאס, אלא יהודים כשלעצמם, גם אלו שלא באו לישראל "לכבוש כיבוש קולוניאליסטי" כביכול, עוד מטבע לשון אשר מעוות את הנרטיב הציוני. ולמרות הכל, למרות שהטרור הוא ב-90% תוצר של פונדמנטליזם איסלאמי, של תרבות אשר מקדשת את הקיצוניות ואשר בזה לפשרה, עדיין, חלק מן התרומה לטרור מונחת על כתפי ישראל.
ושוב, אני מסייגת דברי: הטרור הרצחני שהחל דווקא לאחר הסכמי אוסלו מוכיח בעליל כי אין כל קשר ישיר בין היענות ישראל לדרישות הפלשתינים לירידה לכאורה בטרור, שכן דווקא כאשר ישראל הביעה נכונות לפשרה היסטורית, הטרור התעצם בעלייה תלולה. אינתיפדת אל-אקצה שהחלה משום שהצעתו הנדיבה של ברק דאז לא הספיקה לפלשתינים, הוכיחה כי מן העבר השני יש מי שחושבים שאי הצלחה במשא-ומתן מצדיקה הבערת אש, תרתי משמע. רבים מן השמאל מצדיקים את אינתיפדת אל-אקצה בכך שההצעה שהוצעה לפלשתינים הייתה "מבישה". יתכן מאוד וההצעה שהציע ברק בקמפדייויד 2000 לפלשתינים לא הייתה טובה כל כך כפי שהציג זאת. אך יש הבדל בין אי שביעות רצון מתוצאותיו של משא-ומתן, לבין אופן התגובה. עם סביר היה מקיים הסברה בינלאומית, מוחה, משכנע. מי שמפוצץ משא-ומתן בחומרי נפץ אשר מתפוצצים היישר בלב אוכלוסיה אזרחית מחשיד את עצמו כמי שאין לשאת ולדון עימו, שכן כל אי שביעות רצון מצידו תעלה לצד הנכון לתת בפצועים והרוגים. עד כאן הסייג.
ובכל זאת, ישנו סיפור אנושי. הסיפור האנושי הוא מאות אלפי הסיפורים של פלשתינים, חלקם שבויים בידי חמאס ונתונים בין הפטיש (ישראל) לסדן (החמאס) אשר ייסורי התופת שעברו בשנתיים האחרונות, ועוד יותר בשבועות האחרונים, יסבו להם סבל מר וקשה לשארית חייהם.
אדם שעבר טראומה לא ישכח אותה לעולם.
התינוק שהופגז בידי ישראל, ואשר אימו, מבטחו, מתה לנגד עיניו, והוא נשאר שלושה ימים ליד גופתה, ללא מים, מחכה עד בוש לחילוץ, התינוק הזה יגדל לאדם מבוגר שפצע מדמם לעד חרוט בנפשו. אם יבחר בדרך הטרור, זה משום שהוא חי בחברה אשר מתעלת את הפצעים המדממים של הפלשתינים ואת כאבם הנוראי לפתרונות של גרימת סבל זהה לאחרים.
בישראל חיים ניצולי שואה רבים אשר בחרו לתעל את הכאב להקמת משפחות גדולות, לכתיבת ספרים המתארים את דרכי התמודדותם, ויש מי שתיעלו את כאבם הנוראי לפעילות ציבורית: בין אם לציד נאצים (שמעון ויזנטל), ובין אם לכתיבה עיתונאית (נוח קליגר).
יש הבדל בין מה שעובר עליך, לבין האופן שבו אתה בוחר להגיב, ולאנשים יש בחירה גם במצבי הלחץ הקשים ביותר. וגם אם אותם ילדים ותינוקות וצעירים ונשים וזקנים שעברו ייסורי תופת בשנתיים האחרונות (עקב המצור, שהוא בלתי נתפס בישראל, מן הורדת שלטר קלה והפחתת כמות החשמל, אבל לחיצה אחת על השלטר פה מיתרגמת לייסורי תופת שם) – גם אם הם חיים בחברה אשר תיטול את כאבם ותנצלו באופן ציני לקידום הטרור, עדיין, עדיין יש פה שני צדדים למטבע. הסבל שגרמה ישראל לאותם האנשים הוא אחד מחומרי הגלם המרכיבים את העוגה הקרויה טרור.
חשוב להדגיש, שיש לסייג דברים אלו: באירופה התפוצצו טרוריסטים רבים במרכזי אוכלוסיה, ומחקר בדיעבד גילה כי הם לא באו מ'מצוקה' וחלקם היו משכילים ושבעים. הטרור הוא קודם כל תופעה תרבותית פונדמנטליסטית. בראש ובראשונה.