"הזנחת צד" היא מצב קוגניטיבי שבו אדם לא רואה את אחד הצדדים, השמאלי או הימני, בשל הפרעה במודעות המרחבית. במקום הצד הנעלם, אדם זה אינו רואה ריק או חושך. מבחינתו הצד השני לא קיים, הוא פשוט אינו רואה אותו. לא בשל פגם פיזי, אלא בשל התניה פנימית של המוח.
מושג הריבונות קנה לו, בחלוף הזמן, מובן ברור מאליו בעינינו - ישות ריבונית היא כזו המסוגלת לבחור את דרכה בצורה אוטונומית שאינה מוכתבת מבחוץ, לפי מאזן של רווח והפסד, אותו היא חוזה מראש.
הניסיון הישראלי לראות בעזה אזור אוטונומי ריבוני הוא מבורך מבחינות רבות, אך בעיקר מבחינת השקט של המצפון הקולקטיבי שלנו. רוב הציבור הישראלי הגיע להבנה הכואבת שמצד אחד אין אפשרות להגשים בישראל את רעיון מדינת כל אזרחיה, אשר תכריז על חיסולה של מדינת היהודים, ומאידך אי אפשר להתעלם מקיומה של אוכלוסיה פלשתינית גדולה, נטולת מעמד אזרחי, לאורך שנים. המסקנה ההולכת ומתחזקת בצד הישראלי, היא הצורך בהפרדה בין שני העמים - שתי מדינות לשני עמים. אנחנו כאן, הם שם. תפיסה כה ברורה, מגובה בטעמים ביטחוניים, מוסריים ולוגיים, עד שלא נתנו לעובדות לבלבל אותנו, גם כאשר הן הפכו לחרוטי פלדה שהתעופפו לעברנו מגבולנו הדרומי.
שלושה חודשים לאחר פינוי חבל קטיף, השלים צה"ל את נסיגתו מציר פילדלפי ורצועת עזה הפכה לריבונית בעיני ישראל. תושביה בחרו בבחירות דמוקרטיות את שליטיהם החדשים מהחמאס, המעברים נסגרים ונפתחים לפי הצורך, חזון שתי מדינות לשני עמים, נראה הופך למציאות של ממש, לולא סבלה ישראל מ'הזנחת צד' חריפה.
עזה היא מובלעת יבשתית. עליה מטילה ישראל הסגר ימי מסיבות ביטחוניות מובנות. אך עזה זקוקה למים, נפט ודלק - אותם נדרשת ישראל לספק בעלות של מעל לשלושה מיליארד שקל בשנה. העובדה שתושבי עזה יורקים לבאר ממנה הם שותים, פשוטו כמשמעו, אינה גורמת לניתוק האספקה, בגלל האסון ההומניטארי הצפוי לתושבי עזה, או לחילופין, התערבות בינלאומית בה ישראל אינה מעוניינת. עזה אינה מסוגלת לכלכל את עצמה, ותלותה הגורפת בישראל לא עתידה להשתנות. אך שוב, לנוחותנו, קבענו כי עזה היא ריבונית.
עזה היא אחד האזורים המאוכלסים ביותר בעולם. בניגוד למנהטן, הצפופה אף היא, אין לעזה, לפי נתוני הבנק העולמי, את היכולת ליצור מספיק תעסוקה ומוצרים עבור אוכלוסייתה שלה. מבחינה כלכלית עזה היא אזור ללא עתיד, הצפוי לכלות את משאביו בהתאמה לגידול הדמוגרפי שלו. לו היה ניתן להפוך את עזה למין עמק סיליקון, יתכן והיה אפשר לדבר על עתיד כלכלי בעזה. בעתיד הנראה לעין, אין לעזה אפשרות לעמוד ברשות עצמה מן הבחינה הכלכלית והיא תלויה בתמיכות ובתזרימים בינלאומיים.
האם עזה תופסת את עצמה אחרת מאז ההינתקות ? במקום להשקיע את משאביה ה"ריבוניים" בהקמת מערכת מוניטארית נפרדת מזו של ישראל, ובכך לבטא את רצונם להשתחרר מהכלכלה הציונית, השלטון בעזה מתרכז בהכחדת אויבים מבפנים (פת"ח), ומבחוץ (ישראל).
בתגובה להכרזת ישראל על הפסקת אש חד-צדדית אמר דובר חמאס, פאוזי ברהום, ש"הפסקת אש חד-צדדית אין פירושה סיום התוקפנות והמצור, שאף הם מהווים מרכיבים של מלחמה. לפיכך, פירוש הדבר שגם ההתנגדות לא הסתיימה". בדיוק כמו בארבעים השנה האחרונות, עזה עדיין תחת כיבוש ישראלי, השולט במעברי הרצועה ובחיי התושבים, והם מחויבים להתנגד לו כל עוד הוא לא הסתיים.
לשנות את התפיסה באשר לעזה עזה איפוא, לא הייתה ולא תהיה, אזור ריבוני. רצינו, ניסינו, השתדלנו אך לא זו המציאות בשטח. עזה אינה תופסת עצמה כריבונית ואינה מתפקדת כריבונית. לכן, הניסיון להטיל על עזה את האחריות למעשיה היא מגמתית, לא מנתחת את המציאות ביושרה, ולא תביא לפיתרון אמיתי. על ישראל להכיר בעובדה שיש בתוכה מובלעת בעייתית, ללא מעמד ריבוני אמיתי. התייחסות אחרת אליה איננה מוסרית, כיוון שהיא מטילה על יותר ממיליון איש משימה מדינית שאין להם את הכלים להתמודד איתה. במובן זה, ההחלטה להפציץ את מוסדות החמאס אינה פתרון לבעיה הביטחונית באזור, אלא טיפול בסימפטום. היום, בתחושת הרווחה המלווה את היציאה מעזה, שאלות אלו מקבלות משנה תוקף.
רשימה זו היא ניסיון לקרוע את תבניות החשיבה המוכרות והמקובעות שהובילו את ישראל למצב בו היא נתונה היום. החיפוש אחר פתרון צודק ומתאים, מחייב את הציבור הישראלי להשתחרר מ'הזנחת הצד' ממנה הוא סובל ולעמת את המונחים ודרכי החשיבה שלו, עם גלי המציאות המתנפצים בהם.
