אני משתומם על הגישה בנושא גלעד שליט.
אין סיכוי שנשחרר עבור החזרת גלעד שליט 1,000 האסירים ויותר שהחמאס דורש. לא בגלל המספר אלא בגלל זהות האסירים. אם נעשה זאת, יתערער לחלוטין האמון של רבים בסבירות ההחלטות של ממשלת ישראל. רוצחים שנשפטו אמורים לרצות את עונשם עקב מעשיהם וכדי שלא יהיו חופשיים. שינוי בגישה, משום שהאויב דורש זאת, עושה לצחוק את השיפוט והענישה בישראל.
היינו 23 יום ברצועת עזה, עם מידע מודיעיני מפורט ומתפתח ככל שהרחבנו את שליטתנו. רצועת עזה איננה לבנון. המקום מצומצם בגודלו. למרות זאת לא הצלחנו לחלץ את גלעד שליט: חי או מת, לפי הפרסומים שידועים עכשיו. אני מסייג את עצמי כיוון שיש לי תחושה עמומה שאולי ישנו מידע חדש מתקופת המבצע שטרם פורסם. אבל אם להתייחס למידע הרשמי הידוע כעת, זוהי תעודת עניות לנו.
יצאנו מרצועת עזה לאחר שרגלנו הייתה על צוואר החמאס. אפילו ידענו היכן נמצאת ההנהגה המדינית שלו, ולא דרשנו כתנאי בל יעבור להפסקת האש ולנסיגה את גלעד שליט. זה היה תסכול גדול לחלק ניכר מהחיילים שהשתתפו בלחימה שהיו בטוחים כי זוהי אחת המטרות. זוהי תעודת עניות לנו.
המפגינים לשחרור גלעד שליט דומים לאנשים שמחפשים את המטבע תחת הפנס. דורשים מהממשלה לתת לחמאס את מבוקשו. איך כתוב בשלטים: לא משנה המחיר. באותה מידה יכול היה החמאס לדרוש שניסוג מרמת הגולן או משכם ועדיין המפגינים היו דורשים מהממשלה למלא את הדרישה. גם אם החמאס אינו מקבל את המחיר שדרש עבור גלעד שליט, עדיין הוא משיג מטרה אסטרטגית של כל ארגון טרור. הוא מעמיק את השסע בחברה הישראלית. סדק ראשון נגרם לאחר ההינתקות. סדק שני במשך הזמן הארוך שלקח לממשלה להגיב על התגרויות החמאס. וכעת הולך ונוצר הסדק השלישי. לשחרר או לא לשחרר את מה שדורש החמאס. השאלה היא בכמה סדקים תעמוד החברה הישראלית?! חלק הולך וגדל מאזרחי ישראל אינם נותנים אמון רב בממסד הישראלי. זה יבוא לידי ביטוי בבחירות הקרובות.
לדעתי, המפגינים למען שחרורו של גלעד שליט היו צריכים למקד את הפגנתם מול שר הביטחון וראש הממשלה, להעמיד משמרות מחאה המוניות, מול הבתים שלהם, בדרישה מהם לא לצאת מרצועת עזה לפני קבלת גלעד שליט חי או מת. המפגינים לא עשו זאת בעוצמה הנדרשת. להערכתי, זו הייתה טעות, הזדמנות שהוחמצה.
במשך הזמן למדתי להתמודד עם התשובה שמטיחים בי לשמע עמדתי: מה היית עושה אם היה זה בנך? התשובה: הייתי נוהג כמו ההורים של שליט. אבל זה איננו בני. ומי שמקבל החלטות במדינה (הממשלה) צריך להיות מנוטרל משיקולים אישיים כאלה. אם נמשיך להיות רגשניים - לא נחזיק כאן מעמד. כל שצריך כדי להכניע אותנו זה לחטוף בארץ או בחו"ל כמה בחורים ישראלים ולהחזיק אותם ללא מידע במשך חמש שנים ומיד חלק ניכר ממדינת ישראל הממוסדת יירד על ברכיו. זוהי נקודת תורפה שלא ייתכן שנתחשב בה. לא ייתכן!
מה צריך לעשות? מדינת ישראל צריכה לומר לחמאס שני דברים, החל מעכשיו:
1. אנחנו נשחרר בתמורה לגלעד שליט רק 450 אסירים עליהם החלטנו. אם לא תסכימו או לא תגיבו, בעוד חודשיים - נסכים לשחרר רק 400 אסירים. כלומר, נוריד מהרשימה את 50 המסוכנים, לדעתנו, ונאמר לכם מראש את שמותיהם.
2. אף אחד מהאסירים שהחלטנו לשחרר אותם לא יזכה יותר לביקורים חיצוניים פרט לנציג הצלב האדום. מצב זה ישתנה ברגע שיותר לנציג הצלב האדום לבקר ולצלם את גלעד שליט על-מנת שנקבל מידע הוגן על שלומו. כיוון שאין בממשלת ישראל איש חזק שיודע להצהיר החלטות כאלה וגם לבצע - נמשיך להתנהל בשיטה הקיימת ונציין לגלעד שליט עוד ימים בכלאו. אני מצר על כך מאוד. אך זוהי היכולת המוכחת של מקבלי ההחלטות בממשלה הקיימת.
