היה ברור שבתום המלחמה בעזה, הויכוח הפנים ישראלי יוצת ולהבותיו תרקענה שחקים. מותר ואף רצוי לנהל ויכוח ענייני בנושאי מלחמה ושלום בכלל, ולגבי מלחמת עזה בפרט. הראוי הוא גם להיצמד לעובדות המוכרות והגלויות כפי שהן מונחות בפנינו. מצופה מאנשים ישרי דרך והגונים לנתח את המלחמה ותוצאותיה, ובלבד שנצמדים לעובדות. מי שרוצה לקדם את סדר היום הפוליטי שלו מבלי לנתח את המציאות נכוחה, דומה שהוא חוטא למטרות ומבלבל את הציבור.
במאמר ביקורתי על המלחמה בעזה תחת הכותרת "אבוי למנצחים", (הארץ, 22.1.2009), מבקר מירון בנבנשתי את התנהלותה של ישראל בצורה קשה למדי. במיוחד מושם הדגש על העוללים שנפגעו במלחמה והנזק העצום שנגרם להם, לאלה שנשארו בחיים, ברמה הפסיכולוגית והתודעתית. כדי לשוות למאמרו אופי מדעי, מגייס מר בנבנשתי את המדע כדי להצדיק את טיעוניו. וכך הוא אומר:
"דייוויד דיי, אחד החוקרים המובהקים של תהליכי השתלטות חברות מהגרים על חברות ילידים, כותב: 'תגובות אכזריות לכל סימן של התקוממות מצד עמים ילידים נועדו לצרוב בתודעתם של כובשים ונכבשים את היקף וסופיות הכיבוש ואת חוסר התוחלת שבהמשך ההתנגדות, אף כי אכזריות זו עלולה לחתור תחת התביעה המוסרית של החברה המנשלת לשלטון בטריטוריה שכבשה'."
כל מי שעושה שימוש בילדים לצרכים כאלה ואחרים, איננו אלא מניפולאטור מן הסוג הרדוד ביותר. עצם הביטוי "שימוש בילדים" בזוי. על אחת כמה וכמה כאשר עושים שימוש בילדים לצרכים אנוכיים ואף אכזריים. גם לנסות ולהצדיק אידיאולוגיה פוליטית על-ידי שימוש בילדים זהו מעשה בלתי מוסרי, אך אם רוצים להראות את הפן המכוער ביותר, הגרוטסקי, של השימוש בילדים, היה על מר בנבנישתי לדייק בעובדות.
לצערנו הרב, ילדי עזה זוכים לחינוך ספרטני השוטף את מוחם ואת רוחם מידי יום ביומו. מי שמכיר את המציאות הזו אינו יכול שלא להיחרד מן הציניות, על גבול ההתבהמות, של הפונדמנטליסטים האיסלאמיים. החינוך לשנאה, להקרבה שאין בה אלא הבטחות שווא ומוכנות למות בעבור רעיונות פסולים, כל אלה הם מנת חלקו של ילד בעזה. מי שבידו רובה ומתגאה בכך שגם בנו או בתו יאחזו בו בעתיד, איננו ראוי להימנות עם בני תרבות. מי שמוכן להחזיק את ילדיו סביבו כאשר חייו בסכנה, לעולם לא ינוקה. מי שמתקין פצצות וטילים בתוך בתי ספר ומתקני משחקים כדי למצוא מחסה למעשיו הנלוזים, איננו יכול להיות בר שיח. מר בנבנישתי יודע זאת אל נקלה. זאת המציאות בעזה וכל ניסיון לעוות אותה מחטיא את המטרה.
לדידו של מר בנבנישתי, ישראל היא התגלמות האימפריאליזם או הקולוניאליזם החדש. אין כל מניעה לחשוב כך, אך אין כמו מר בנבנישתי היודע שעזה היא הטריטוריה הפלשתינית היחידה שאיננה כבושה יותר. אף חייל ארוגנטי או סדיסט איננו מסתובב בסמטאות העיר עזה או במחנות הפליטים שברצועה. יצאנו משם לחלוטין וטוב שכך. ומה לנו כי נלין עתה על עצמנו שהחמאס לא ויתר על חלומו לרדוף את היהודים ולחסל את מדינת ישראל? איננו כובשים יותר את עזה, ודווקא משום כך היה צורך שחמאס ודומיו יחנכו את ילדיהם אחרת. אין ילדים בישראל המייחלים למות ובלבד שלא יהיו כאן ערבים. בעזה יש רבבות ילדים החולמים מות קדושים.
ומה עם ילדינו אנו? האם הטילים שהומטרו על שדרות, אשקלון, באר–שבע וכל הקיבוצים אינם הוכחה לכך שלחמאס אין כל סנטימנט כלפי ילדים? ירי אל עבר בתי ספר וגנים בכוונת מכוון איננו מעשה ברברי שאין מילים לתארו?
המציאות בעזה כואבת והלב דואב לראות ילדים מעונים. במקום כסף על טילים וקסאמים, ראוי היה להשקיע בחינוך הילדים. במקום לרתום ילדים למאבקים מזוינים, יש לרתום אותם לפעילויות שעתידות רק לסייע להם בחיים, אך חמאס מכשיר אותם למוות.
יש לישראל בעיות קשות והיריעה קצרה מלהכיל אותן כאן. יחד עם זאת, חיילי צה"ל הם לא קולוניאליסטים אכזריים, ודאי שלא בעזה שם אין ולו חייל אחד. החיילים הישראלים מוסריים בדיוק באותה המידה כמו החיילים במדינות המתורבתות ביותר, ואולי אף יותר. גם במלחמה זו חיילי צה"ל האכילו ילדים בעזה וסוככו עליהם בה בעת שהוריהם או מנהיגיהם שלחו אותם אל קדמת הקרב, ואילו הם הסתתרו בתוך המחילות.
יש מספיק נושאים הניתן להעמיס על גבה של ישראל. אין צורך להעמיס גם מעשים שבינם לבין המציאות, הפער גדול מאוד.
