התגובה המתונה – ואף שלילית - של מדינות ערב למצוקה הפלשתינית בעזה, מפריכה את ההנחה כאילו הנושא הפלשתיני מככב בצמרת סדר העדיפויות הערבי, וכאילו הוא שורש העוינות הערבית כלפי המערב, ארה"ב וישראל. תגובת מנהיגי ערב משקפת את התייחסותם לעניין הפלשתיני מאז 1948, דרך מלחמת של"ג, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, בין אם המנהיג הפלשתיני היה חאג' אמין אל-חוסייני, שוקיירי, יאמודא, ערפאת, אבו-מאזן או האנייה.
מדינות ערב מרעיפות על הפלשתינים – מאז ומתמיד – תמיכה מילולית נדיבה אך נרתעות מתמיכה מעשית. ב-2009 דוחות מדינות ערב את הקריאה לכינוס חרום של מנהיגיהן – למען הפלשתינים - ומסתפקות בוועידה פושרת של שרי החוץ, שהסתיימה בקריאה לדיון באו"ם. סעודיה מתנגדת להפעלת נשק הנפט למען הפלשתינים ואוסרת קיום הפגנות מחאה על המתרחש בעזה. "המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ הפרסי" התכנסה בעומאן ב-30 לדצמבר, התמקדה בדיונים על שיתוף פעולה כלכלי ומוניטרי והעניקה מס-שפתיים למתרחש בעזה. כך היה גם ב-1982. ב-4 ליוני 1982 פרצה מלחמת של"ג. באוגוסט 1982 התכנסו מפיקות הנפט הערביות לדון במחירי הנפט וסרבו להשתמש בנשק הנפט כדי לסייע לאש"פ. כינוס חרום של "הליגה הערבית" להצלת אש"פ התקיים רק בספטמבר, לאחר גירוש אש"פ מבירות.
מדינות ערב ממחישות בשיטתיות עד כמה הנושא הפלשתיני אינו מרכזי בסדר יומן. לדוגמא, הסיוע הפיננסי הערבי לאש"פ היה פחות מ-10% מסך הסיוע הערבי למורדים האנטי-סובייטים באפגניסטן. ב-1988 התכנסו מנהיגי ערב למען האינתיפאדה הראשונה, הודיעו על סיוע מיידי לאש"פ בסך 128 מיליון דולרים, בנוסף ל-43 מיליון דולרים לחודש. עשרות מיליונים בלבד הגיעו לתעודתם, לעומת מיליארד דולרים לשנה שהגיעו לאפגניסטן בין השנים 1978 ו-1988. ב-2002 התחייבה סעודיה לתרום לרשות הפלשתינית 600 מיליון דולרים בגין האינתיפאדה השנייה, אך העבירה עד היום כ-100 מיליון דולרים, שרובם מיועדים לפרויקטים סעודים בירושלים ולא לקופת הרשות. מדינות ערביות נוספות התחייבו להעברה חודשית של 55 מיליון דולרים, וכדרכן בקודש לא עמדו בהתחייבותן לפלשתינים.
מנהיגי ערב רואים בפלשתינים "תיבת פנדורה" חתרנית ובוגדנית העלולה לאיים על משטריהם. לעומת זאת, הפלשתינים מאשימים את מדינות ערב ב"אסון 1948" ובעוינות מתמדת. כבר ב-1948/49 טרחה "הליגה הערבית" למנוע מהפלשתינים כל הישג במלחמה וגרשו את ההנהגה הפלשתינית מיו"ש ומעזה. בשנות ה-50 וב-1966 גורשו ערפאת, אבו מאזן וחבריהם ממצרים ומסוריה בגין חתרנות, ב-1970 ברחו מירדן לאחר שניסו להפיל את המשטר ההאשמי ("ספטמבר השחור"), ב-1975/6 ספגו מהלומה מסוריה עקב חתרנותם בלבנון ("יוני השחור"), ב-1983 גורשו שרידי אש"פ מטריפולי על-ידי המיליציה הפרו-סורית בלבנון, ב-1987 הרגו המצרים עשרות פלשתינים במחנה הפליטים ברפיח שהפגינו בעד אש"פ והאינתיפאדה הראשונה, ב-1991 גורשו כ-300,000 פלשתינים מכווית עקב השתתפות פעילה של אש"פ בפלישת צדאם חוסיין לכווית, עשרות אלפי פלשתינים גורשו וברחו מעירק לאחר נפילת צדאם בגלל הזדהותם עם הרודן מבגדד. השטיח האדום המקבל את פני המנהיגים הפלשתינים באו"ם ובבירות המערב הופך לסחבה עלובה כאשר הם נוחתים בבירות ערב.
מה יודעים מנהיגי ערב על הפלשתינים שהוא כה נשגב מבינת מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב? קידום העניין הפלשתיני אינו משאת נפשם של מנהיגי ערב. הנושא הפלשתיני אינו נדבך מרכזי בעיצוב המדיניות הערבית. גורמים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים משפיעים הרבה יותר מן העניין הפלשתיני על היחסים הבין-ערביים, יחסי ערב-מערב ויחסי ערב-ישראל. לפלשתינים אין כוח וטו על המדיניות הערבית.
מאז אוסלו (1993), בהשראת הנחה יסוד מוטעית כאילו העניין הפלשתיני הוא לב הסכסוך הערבי-ישראלי ויהלום הכתר הערבי, עבר מרכז הכובד של מדיניות ישראל מהנתיב הישראלי-ערבי לנתיב הישראלי-פלשתיני. עשרות יוזמות שלום, ועידות, הסכמים והפסקות אש הביאו לאשליות קצרות-טווח שהתנפצו במהרה. מדיניות הנשענת על הנחת יסוד מוטעית היא מדיניות מוטעית השופכת שמן, ולא מים, על המדורה.
אל לישראל לשעבד את יחסיה עם מדינות ערב - ואת ביטחונה - לנושא הפלשתיני. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים שהנתיב לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי אינו עובר דרך רמאללה או עזה אלא דרך בירות ערביות, למרות התנגדות פלשתינית ועל אף מלחמות בטרור הפלשתיני. את יחסינו עם הרשות הפלשתינית יש להשתית על לקחי מאה השנים האחרונות, ובמיוחד חמש עשרה שנות "שטחים-תמורת-שלום" בהקשר הפלשתיני שהניבו חינוך לשנאה, טרור והפרות הסכמים חסרי תקדים. לקחי ההיסטוריה, צרכי הביטחון של ישראל והצורך לצמצם את התמריץ לשפיכות דמים, מחייבים למנוע הקמת מדינה נוספת בין הירדן לבין הים ולבסס את השליטה ישראלית ביו"ש.
