לפני כשנה וחצי לערך השתתפתי בסמינר הרצאות של תנועת 'שלום עכשיו' בנושא היוזמה הסעודית. אבהיר כי איני 'חברה מן המניין' ב'שלום עכשיו', בעיקר בשל ההתנגדות שלי לחברות בתנועות פוליטיות, שכן כל חברות בתנועה פוליטית משתקת וממסמרת את עמדותיך ל"נכון" ו"לא נכון" שהוחלט מראש תוך עיוורון לנסיבות משתנות ולצורך להתאים את העמדה להשתנות העיתים והנסיבות. חברות בתנועות פוליטיות הינה מתכון להיגיון מעגלי מסוג "אמרנו לכם", קרי - כל תנועה פוליטית תשתמש בכל מצב פוליטי נתון בכדי להוכיח כי רעיונה "צדק" ושהיא "אמרה לנו". עם זאת, עמדותיי קרובות בנושאים רבים לעמדות 'שלום עכשיו', אם כי כאמור, לא בכל הנושאים. במהלך הסמינר שאלתי את יריב אופנהיימר, מזכ"ל התנועה, בפרק הזמן שנועד לשאלות, מדוע תנועת 'שלום עכשיו' אינה מתריעה ונאבקת נגד החינוך לשטנת ישראל ברשות הפלשתינית. התשובה של אופנהיימר הייתה "זהו אינו התפקיד שלנו, התפקיד
שלנו הוא לבקר את ישראל, לא את הרשות הפלשתינית. האמנם כך?
דברים דומים שמעתי מדוברי שמאל רבים. לא מזמן ראיינתי את עו"ד פאטמה אלעג'ו מארגון עדאללה, וכאשר שאלתי אותה מדוע אינה מגנה את החמאס אמרה לי כי
המנדט של התנועה שלה הינו "לבקר את מה שקורה בישראל". דברים דומים שמעתי לא פעם מדוברים רבים של השמאל.
בכלל, קריאה באתר השמאל הרדיקלי "הגדה השמאלית" יוצרת רושם כי קמו להם בוקר אחד יהודים שבעים ועשירים מאירופה, שהיה להם טוב בחיים, ומרוב שיעמום החליטו לבצע להם "כיבוש קולוניאליסטי" בפלשתינה שמלאה ערבים. הם באו לפלשתינה, נישלו את ה"אוכלוסיה המקומית" ומאז הם עסוקים אך ורק בכיבוש ובנישול. אולי קצת הקצנתי לצורך המחשה, אבל קריאה באתרים של שמאל רדיקלי, מעלה בכל טוקבקיסט מצוי את השאלה "אבל רגע, איפה הצד השני של הסיפור?"
הטענה של רבים בתנועות השמאל הרדיקלי השונות והמגוונות כי "ביקורת על הצד השני אינה התפקיד שלהם" הינה טענה מיתממת.
חוק העמותות, התש"ם - 1980 מאפשר לכל עמותה לשנות את מטרותיה באסיפה הכללית של העמותה. כדי לכנס אסיפה כללית מעבר לאסיפה הכללית השנתית יש צורך בפרוצדורה שאינה קשה מדי. אין לי ספק שלו יריב אופנהיימר היה רוצה שמטרות עמותת 'שלום עכשיו' יכללו גם ביקורת על החינוך לשטנת ישראל ברש"פ, כל שהיה עליו לעשות זה להציע זאת באסיפה הכללית של העמותה, וכנ"ל באשר לעו"ד פאטמה אלעג'ו ביחס לארגון עדאללה.
העניין הוא הרבה יותר עמוק. אין שום "חוק טבע בלתי עביר" אשר מונע מפעילי שמאל רדיקלי לגנות גם את הצד השני. יש פה תפיסת עולם משובשת. תפיסת עולם אשר לא למדה את הגבול בין ביקורת חיונית וראויה על מדינת ישראל לבין הלקאה עצמית יהודית. הגבול הוא דק, לעיתים מטושטש, ולא תמיד קל להבחין בו, אבל בכל זאת, כשארגון מסוים או גוף מסוים עוברים את הגבול בגדול, ניתן לראות זאת.
בשמאל טוענים, ובצדק, כי פעולה צבאית בשטח צפוף אוכלוסין, אשר מכוונת נגד ארגון טרור אשר לוחם מתוך האוכלוסיה, גוררת פגיעות בלתי מידתיות בציבור של אוכלוסיה חפה מפשע. מנגד, אין להם שום הצעה חלופית מלבד ויתורים והבלגות ל"כמה צינורות חלולים" (כינוי שנתקלתי בו באתר ה"גדה השמאלית", ואשר מתייחס לקסאמים).