כולם יודעים שמלחמות מתנהלות היום בתקשורת, אבל רק מעטים מודעים לקרבות הפנים-תקשורתיים, אלה המתרחשים בכלי התקשורת עצמן. בעת המלחמה בעזה היה ברור למי שיודע לקרוא ולהאזין לנאמר בין השורות, שבתוך מערכות החדשות עצמן מתנהל קרב בין עיתונאים שמבקשים לסקר את המלחמה באופן פטריוטי וציוני, ובין אלה שלא, ושהביצורים במלחמה זו חופפים במידה רבה את קווי החפירות במלחמת המינים - קרבות נו"ן בגימ"ל, נשים בגברים. בכדי לצפות במלחמה זו, אין צורך במכ"מים ובמשקפות לראיית לילה, אבל רצוי לקרוא עיתונים.
אם הדברים הנכתבים בזאת נדמים למישהו כרכילויות תקשורתיות גרידא - כדאי להבהיר: יש קשר ישיר בין ה"רכילויות" הללו לבין תפקודה של החברה הישראלית ויכולת ההרתעה והלוחמה שלה.
כבר אמר ההיסטוריון הצבאי הידוע, הגנרל קארל פול קלאוזביץ, כי מלחמה היא המשכה של המדינאות באמצעים אחרים, ובישראל של 2009 אפשר להרחיב את האמירה הידועה בקביעה, שברמה עוד יותר בסיסית, המלחמה היא המשכה של חלוקת התפקידים בין המינים. גבר יוצא לקרב - או אמור לצאת לקרב - כאשר אשתו וילדיו מאויימים, וככל שהאיום גדול יותר, התגובה אמורה להיות תוקפנית יותר. אולם כשמבלבלים את הבריות באופן מתוחכם ולאורך שנים, ודוחפים לראשיהן דימויים, מושגים וערכים מזוייפים של "יוניסקס", המטשטשים את הזהויות הנבדלות של המינים, מיטשטש גם הרצף ההגיוני-מוסרי-רגשי שמעורר את רוח הלחימה ואת ההחלטה לצאת לקרב. כאשר קבוצה רבת-השפעה בתקשורת ו"בברנז'ה היוצרת" מפגיזה את האזרח לאורך זמן בדימויים המציירים את הגבר כאויבה של האשה ולא כמגינה, החברה הופכת מסורסת ונותרת ללא הגנותיה הטבעיות.
והנה לאחרונה דיווח לנו אתר האינטרנט של מעריב "כי יונית לוי, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 2,
"סיימה ביום שלישי את המהדורה עם דמעות בעיניה" ("למה בכתה יונית?", NRG 8.1.09). "על-פי גורמים בחברה", הסביר כתב NRG, "מיד בסיומה של המהדורה לוי הסתגרה בחדר ההלבשה וסירבה לדבר עם הסובבים אותה. סיבת ההסתגרות והבכי לא ברורה. אך על-פי השערה של אחד הבכירים בחברה, לוי נפגעה מהערות של אנשי החברה לפיהן היא מביעה את עמדותיה במהדורה, דבר שפגע בה מאוד".
הכתב ציין גם את קיומה של עצומה אינטרנטית נגד השדרנית, הקוראת "להחרים את הערוץ השני עד שתועף משם יונית לוי". על העצומה חתמו 35,000 איש, ומן הסתם היו חותמים עליה עוד הרבה יותר אלמלא החליטה היוזמת לסגור את העצומה לחתימות נוספות.
בעצומה נטען כי לוי מראיינת תושבי עזה באמפתיה רבה, אך מזלזלת במצוקתם של יהודים, ועיקרה השאלה: "איך קורה ששדרנית ישראלית, בעת דיווחים על מלחמה, בזמן החדשות, מרחמת על אויבינו ולא רואה ממטר את זעקתם המתמשכת של תושבי ארצה?". יוזמת העצומה כעסה על הטון הדואג שבו שוחחה לוי עם מרואיינים עזתיים, לעומת הקרירות שהפגינה כלפי מרואיינים יהודים.
הכתבה מצטטת גם ממכתבים שהגיעו לנציב התלונות ברשות השידור: "צפיתי בחדשות של השעה שמונה, שאותן הגישה הגברת יונית לוי", כתב אחד הצופים, "והיא פלטה בסוף המהדורה את המשפט הבא: 'קשה לשכנע את העולם בצדקת המלחמה, כאשר יש הרוג אחד שלנו מול 350 הרוגים של העם הפלשתיני'. איך אני, בתור אב לחייל קרבי בשריון, יכול לשלוח אותו לקרב, כשאני שומע משפטים כאלו מפי הגברת הנ"ל ומסיק מתוכן דבריה שהמלחמה הזו איננה מוצדקת? איך אני יכול לשלוח את בני לקרב, כאשר הטלוויזיה של עם ישראל מכריזה באותה מהדורה בקול תרועה על קיום הפגנה של הסטודנטים נגד המלחמה?".
מעַגלוֹת את הקרונות כשבוע לאחר פרסומה של כתבה זו פירסם אתר NRG כתבת המשך תחת הכותרת
"האם לוי היא יונית מדי?". הכתב לי-אור אברבך, יצא כביכול להגנתה של לוי, אך ציין בממזריות לא קטנה כי היא "בפירוש לא מגישת החדשות היחידה שאת דבריה ניתן לפרש, לפחות בעיני חלק מהצופים, כאמפתיה לצד השני" (כך אמר, כמובן, את מה שאסור לו לומר: שמדובר בפירוש בקבוצת נשים). וכאן עבר לתיאור התנהגותן התקשורתית של העיתונאיות הבולטות ביותר במחוזותינו: "בראיונות שקוימו בימים האחרונים ניתן היה לראות גם את מגישות חדשות 10 מיקי חיימוביץ' ואושרת קוטלר שואלות ברגישות מרואיינים מתוך עזה לביטחונם האישי ולשלום ילדיהם. גם דנה ויס, מחדשות 2, לא חסכה בדאגה לצד השני בראיונות שקיימה במהדורה הלילית בהגשתה, וחזות הפנים, שכה הטרידה את הטוקבקיסטים אצל לוי, שידרה צער וכאב ברורים".
אברבך ציין כי גם אילנה דיין יצאה להגנתה של לוי, בראיון לתוכנית "סדר יום" של קרן נויבך ברשת ב'. בעילגות חמקמקה בלתי אופיינית היא אמרה שם כי "כשעיתונאית מוצאת לנכון לתווך לנו את המציאות גם באמצעים שראויים להיאמר, אין שום סיבה להתלהם", והוסיפה: "אני מכירה את יונית, ואני יודעת שקשה לה לעמוד מול המתקפה הזו".
במאמר סתום-משהו ב-NRG קישרה טלי ליפקין-שחק בין הבכי של יונית לוי לבין פיטוריה של רותי סיני מהארץ, מן הסתם משום שבשני המקרים "הקורבנות" הם נשים. במקביל התגייסה
אריאנה מלמד לטובת יונית לוי ב-Ynet: "במחקרים ובסקרים חוזרים ונשנים, יוצא שצופים רוצים את החדשות שלהם מוגשות מפיהם של גברים, רצוי בצדעיים מכסיפים ובטון סמכותי. זה נוסך אמון: לנשים צעירות אין מאמינים בדרך כלל", היא הסבירה.
חברת מועצת הרשות השנייה, עו"ד רחל תורג'מן, התגייסה גם היא ושיגרה מכתב ליו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, בו הסבירה כי היא מוצאת חובה "להביע תמיכה אישית, מקצועית וציבורית ביונית לוי, נוכח המתקפה חסרת הרסן על עבודתה".
בארה"ב קוראים להתנהגות כזו circling the wagons - זכר לימים בהם נהרו מהגרים בשיירות של קרונות אל המערב הפרוע: בשעת לילה ובעת סכנה, היו מעמידים את הקרונות במעגל, ואת המחנה היו מקימים בתוך המעגל הזה. כך, בתוך מעגל הקרונות ומאחוריו, היה קל יותר להתגונן מפני מתקפה אפשרית של אינדיאנים.
ואכן, יונית לוי אינה לבד. התנהגותה אופיינית למרבית נשות התקשורת בעת המלחמה הזו. לא שהן חשבו והתנהגו אחרת לפני המלחמה, אלא שהמלחמה חשפה את הדברים. בקרב עמיתיהן הגברים יש אומנם גם אולטרא-שמאלנים, אולם יש גם אנשי ימין מעטים ויש לא מעט אנשי אמצע הדרך. בכלל, רוב הגברים - כולל בעלי העמדות השמאליות - מזדהים ביתר קלות עם הלוחמים ועם מושג הלחימה. אפילו במפלגת מרצ נפערה בעת המלחמה תהום-זוטא בין הח"כים הגברים, שהבהירו כי המפלגה אינה פציפיסטית, לבין תומכי הקו של זהבה גלאון.
נדמה שהנשים בתקשורת, כולל בנות הדור הצעיר, דוגלות כולן באותו תמהיל של תחושות קיפוח נשי ופציפיזם מסרס, הקרוי אצלנו "פמיניזם". האויב, הן מאמינות, הוא מה שהן חונכו לכנות "הפטריארכיה", והשנאה ל"פטריארכיה" היא-היא ה"פטריוטיזם הנשי" שלהן (שלא לומר שוביניזם). פטריוטיזם נשי זה הוא חלק בלתי נפרד מאישיותן המקצועית. בלי הזעם הפמיניסטי הקדוש, בלי תחושת ה"מגיע לי" (entitlement) שהן יונקות מהנרטיב של "דיכוי האשה ההיסטורי" ובלי "אחוות הלוחמות" שלהן הן היו מתקשות לגייס את תעצומות הנפש ואת הכוח הפוליטי להתחרות לאורך זמן עם עמיתיהן הגברים.
ואיך זה קשור לחמאס? ובכן, הפמיניזם הוא עיסקת חבילה, ומהרגע שאשה מתמסרת לאידיאולוגיה הפמיניסטית, היא הופכת כלי בידיהן של מובילות התנועה ושל עקרונותיהן. וכך, מי שמאמינה כי נשים צריכות לכבוש את התקשורת ואת שאר המקצועות הגבריים, תאמין גם כי כדי להביא את השלום צריך לנטרל את הגבריוּת. כל כך הרבה שנאה אנטי-גברית יוקדת בנשים אלו, כל כך הרבה תחושות קיפוח, שכאשר צריך לגייס שנאה לאויב אמיתי, חיצוני, כמו חמאס - כבר נגמר להן כל הזעם.
לכן אין זה מקרה שהחבורה הזו מתגייסת יחדיו נגד הפטריוטיזם ה"קונבנציונלי", ולמען הגנה זו על זו. אם האויבים שלהן הם רון בן-ישי, דני קושמרו ורוני דניאל, ביחד עם ביבי, ברק וכל שאר "הגנרלים המאצ'ואים", אז כמה הן כבר יכולות לשנוא את איסמעיל הנייה? הרי אויבו של אויבָן הוא חברָן, כידוע. לכן הראיונות שלהן עם אנשי חמאס כל כך מפויסים וחמימים. ולהיפך - אם הנייה הוא האויב האמיתי, אז הן צריכות את הגברים ואת הגבריות. ואם הן צריכות את הגברים ואת הגבריות, אז אולי לא כל כך צריך אותן ואת הלוחמנות שלהן.
השפעתה המצטברת של אכילת הכובעים לו היה מדובר רק בטונים של אמפתיה מצד מראיינות-נשים כלפי מרואייני אויב, ניחא. היינו שורדים את זה. אבל הפמיניסטיות מ"המעגל הראשון" - הפוליטיקאיות המובילות, האידיאולוגיות באקדמיה, הפוליטרוקיות - אלה שמושכות בחוטים, שמכוונות ומשתמשות בשדריות, השייכות ברובן ל"מעגל השני" - הצליחו להשתמש בכוח שצברו במהלך העשורים האחרונים כדי לעצב מחדש של התודעה החברתית כולה.
כאשר לימדו אותי את מקצוע העיתונות בגלי צה"ל הסבירו לי שהקריטריונים לחדשות הם "חידוש, חשיבות ועניין". הפרמטרים האלה משקפים הסכם לא כתוב, אפילו לא מודע, בין צרכן החדשות ובין עיתונאי ה"מיינסטרים", שאינו מזוהה פוליטית ופונה לכלל הציבור עם יומרה לאובייקטיביות. במסגרת ההסכם, סומך הצרכן על ההגינות ועל הנייטרליות הבסיסית של העורך, הכוללת מידה מסוימת של פטריוטיזם אזרחי, ועל היכולת שלו לקרוא את המציאות ולתרגמה לדפי עיתון או לחומר משודר הערוכים על-פי סדר החשיבות של התכנים. כאשר עורך של ערוץ חדשות מיינסטרימי קובע ידיעה מסוג מסוים בראש העמוד או בראש המהדורה, הוא מבטא בכך תפיסה שזוהי ידיעה חשובה ברמה הלאומית. תפיסה זו מחלחלת לתודעתו של הצרכן מבלי שהוא מקדיש לה מחשבה. אם זה לא היה חשוב, לא היו פותחים עם זה מהדורה, הוא מניח.
אלא שהמציאות מלמד כי זהו פתח למניפולציות: אם העורך אינו מעוניין לקיים את הצד שלו בהסכם, הוא ישתמש בחדשות כדי "לשחק עם התודעה" של הצרכנים ויבליט ידיעות מסוג מסוים למרות שאינן ראויות להבלטה יתרה, אם עמיתיו בכלי תקשורת אחרים ינהגו כמוהו, הם יצליחו בכך לעוות את תפיסת המציאות של הציבור. זוהי השפעה סמויה, הנחשפת בעיקר כאשר משהו משתבש, כאשר החוטים נפרמים. כך היה, למשל, כשההיסטריה הראשונית סביב פרשת קצב פינתה את מקומה בהדרגה לאמת, כי אין תיק של ממש נגד האיש, ודאי שלא בגין אונס. הפמיניסטיות במערכות התקשורת נאלצו לאכול את כובעי הפלדה שלהן שוב, אחרי שגם בפרשת רמון התגלה כי העבירות של השופטות, של הפרקליטות ושל המשטרה, היו לכאורה חמורות יותר מזו של הנאשם.
השפעתה המצטברת של אכילת הכובעים התבטאה בירידה במינון ההטיה הפמיניסטית של החדשות בכל כלי התקשורת. אומנם עדיין כל חשד נגד גבר מוצג כהרשעה, ועדיין כל מתלוננת מוצגת כקורבן, אבל איכשהו, עמודי החדשות החלו לחזור בהדרגה להבליט נושאים "פחותי ערך" כמו למשל ההתגרענות של אירן.
כ"פמיניסטולוג", לא הייתי בטוח שאני אכן קורא את התמונה נכונה, עד שבאה זעקה פמיניסטית ואישרה את תחושותי: "לאן נעלמו הכותרות של פרשיות האונס והתקיפה המינית של בכירים כמו קצב ורמון, שיצרו עד לא מכבר רעש במדינה ובתקשורת?",
הזדעקה ב-7.1.2007 חגית שטיינברג מהמרכז הפמיניסטי בחיפה, וקבלה על כך שגם אותם כלי תקשורת שהעניקו חשיפה לעתירות אלה, מיקמו את הידיעות עליהן במקום שולי ואחרון. וכדי לרדת לסוף דעתה של הכותבת יובא בזאת עוד משהו מדבריה:
"מדוע התקשורת משתפת פעולה בצורה כל כך בולטת בההדרה ובדיכוי? האם 'האנטיביוטיקה' שראש הממשלה אולמרט לוקח, חשובה יותר בכף המאזניים מצדק העשוי להתקיים (או לא) אשר מטיל בחובו חששות, חרדות, ואי ודאות נוראית כלפי ההווה והעתיד של נשמתן, חייהן ועתידן של מאות אלפי נפגעות תקיפה מינית ועתידה של החברה כולה? יש להזכיר כי 52% מהחברה הן נשים. לפחות לרוב החברה, אם כך, זה חשוב. תת-הסיקור הזה, כך ברור לי לחלוטין, אינו מקרי ורק משקף בצורה מאוד גלויה את מיקומן של הנשים כמודרות בכל בחברה הישראלית, ובתוכן במיוחד קבוצות הנשים המוחלשות. כל זה מבליט ומשקף את שיתוף הפעולה בין התוקפים לחברה הגברית, ומצביע על הקושי של החברה כולה להתמודד עם הגילוי של תופעת האלימות המינית, אל מול הקשיים שהיא מעלה. וכך ממומשת האמרה הבאה, הלכה למעשה - 'אם לא מדברים על זה, משמע זה לא קיים'".
שטיינברג אינה צרכנית תקשורת מן השורה, אלא מי שמבינה דבר או שניים בתקשורת המונים. שהרי, אם יש משהו שהפמיניסטיות מבינות בו, זה תקשורת והאפקט המאגי שלה על הציבור. אפילו ויקי כנפו - שמרבית מילותיה הוכתבו לה על-ידי הפעילות הפמיניסטיות שליוו אותה - ידעה להגיד כי המדיניות הכלכלית של שר האוצר "יותר גרועה מפיגוע" - וזאת בתקופה שבה התפוצץ אוטובוס מדי שבוע. לכן, ראוי להאזין היטב כאשר הפמיניסטיות מדברות על "ביטחון חברתי" כחלופה לביטחון במובן הרגיל. כל אלה הן יריות במסגרת המאמץ המלחמתי בקווי החפירות התקשורתיים-תודעתיים, וכולן נועדו לתכלית אחת: לבלבל את הציבור, כך שיחדל להבחין בין מציאות לדמיון, בין ענייני ביטחון לאומי לבין עניינים תפלים ומסיחי דעת.
להחליש את שירת הסירנה כשגבר מתלונן על כוחן של נשים או מדבר עליהן במושגים של מלחמה - נוהגים לגחך, כמו שנוהגים לצחוק למשמע סיפורים על סבתות שמניסות שודדים. אבל הבעיה הפמיניסטית שלנו היא בעיה חמורה, שעולה לנו בהרבה מאוד הרוגים ונכים, ומסכנת את ביטחוננו.
קמפיין "ארבע אמהות" ראוי להתייחסות נפרדת, אך יש להזכיר כי הבעת טיעונים בדבר "חשיבה נשית", או "התחברות לצד הנשי", סלידה מ"מאצ'ואיזם" והצגת חיילים כ"ילדים" שצריך להחזירם "הביתה לאמא" - ליוו את שתי הנסיגות הגדולות שעשתה ישראל בעשור הזה: הנסיגה מלבנון והנסיגה מעזה. שתיהן הובילו באופן ישיר למתקפות טילים חסרות תקדים על מעמקי העורף שלנו.
המעניין הוא שהנפגעים העיקריים מגשם הטילים הזה, חוץ מילדים, הן נשים: בכתבה של עמנואל רוזן על נפגעי חרדה, אשר שודרה ב"אולפן שישי" בתאריך 16.1.09, היו כל המרואיינים - מרואיינות. גם
צילומים מהשטח, לאורך השנים, אינם מותירים ספק: נשים הן הקורבנות המובהקים של חשיפת העורף למתקפות טילים.
כמה מוזר ועצוב, שאיפשרנו דווקא לאידיאולוגיה הדואגת כביכול לנשים, לשכנע אותנו לנקוט בנסיגות האלה. כמה חבל שגברים מאפשרים לתועמלניות פמיניסטיות לנגן על רגשי הג'נטלמניות שלהם במקום לנפנף את התעמולה שלהן כמו דואר זבל, וכמה חבל שנשים ישראליות אינן מתקוממות נגדן יומרתן להיות להן לפה - לכולן. אולי אותה אזרחית אלמונית שיזמה את העצומה נגד יונית לוי הייתה הסנונית הראשונה שמבשרת את האביב הזה.
איני נמנה על חסידיו של הכתב הצבאי רוני דניאל, אך כאשר הוא דיווח בתחילת הלחימה על התקדמות "אלימה" של צה"ל - חייכתי. וכשדני קושמרו מנע מיונית לוי לשאול את המרואיין העזתי עוד שאלה על "קורבנות אזרחיים" (במהדורה המרכזית של 30 בצמבר 2009, בתום שלושה ימי לחימה בלבד) ושאל אותו במקום זאת על ירי חמאס על אזרחי ישראל - נדמה לי שאפילו חשתי גאווה. הקרב שמתנהל נגד שליטת הפמיניסטיות בתקשורת הוא קרב על השפיות. ככל שתיחלש שירת הסירנה,הפמיניסטית, ייזכר העם במשמעות המקורית של מילים כמו "ביטחון" ו"פיגוע", "חזית" ו"עורף", "צבא" ו"אזרח", יבדיל בין "חיילים" לבין "נשים וילדים" ויכיר בכך שעוצמה גברית, כן - אפילו "אלימות", הם לפעמים דברים טובים מאוד.
תפקודו של צה"ל במלחמה - לפחות עד לכתיבת שורות אלה - נותן תקווה שאנו בדרך הנכונה, אך חשוב לא פחות ממנו תפקודה של התקשורת במלחמה. נראה כי כל דמעה של יונית לוי תחסוך לנו, בטווח הארוך, דמעות של אלפי נשים אחרות.
