כשבוע לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה" עדיין מתרוצצים הדיו ברחבי העולם הערבי. התמונות הקשות שהעבירו אמצעי התקשורת הערביים, ובראשם "אלג'זירה" - ערוץ אנטי-יהודי, טרוריסטי וג'יהאדיסטי, היו קשות מנשוא: הצלמים התמקדו בילדים ובילדות, בזקנים ובנשים הפצועים וההרוגים, מבלי להראות את הטילים שירו לוחמי חמאס בישראל. הרושם שיצרו ערוצים אלה הוא שישראל נלחמת נגד תינוקות וילדים והורגת בהם בכוונה תחילה, וכך התעוררבמדינות ערב זעם המונים נגד ישראל ונגד השליטים הערבים שאינם עושים דבר נגדה. המטרה הקבועה לביקורת הציבורית והתקשורתית הייתה נשיא מצרים, חוסני מובארק, שתמך בישראל לאורך כל המבצע, בהאשימו את חמאס במצב השורר בעזה.
סוגייה אחת - ארבעה פורומים במהלך המבצע התרחש תהליך מעניין וחשוב של הקצנת עמדות: מצרים, סעודיה, ירדן וטוניסיה, שבתחילה תמכו בישראל בחצי פה, עברו בשבוע השני להטחת ביקורת גלויה ובוטה במנהיגי חמאס, כאשר ברור כי הן מונעות על-ידי הפחד מאירן: כל העולם הערבי יודע מי חימש, אימן ומימן את חמאס, בדיוק כמו את חיזבאללה בלבנון, ומדינות אלה יודעות שישראל נלחמת בעצם נגד הזרוע הפלשתינית של התמנון האירני, בדיוק כפי שנלחמה לפני שנתיים וחצי בזרוע הלבנונית שלו. קואליציית מדינות אלה, אשר תמכו בישראל, נקראת "המדינות המתונות".
מנגד, התגבש הגוש הפרו-אירני: סוריה, חיזבאללה, חמאס - עם תמיכה חיצונית מוונצואלה ומבוליביה, אשר מכנה את עצמו "מדינות ההתנגדות", ותקף את "המתונות". לקראת תום המבצע, החל מיום חמישי בשבוע שעבר, נערכו ארבעה כינוסי פסגה ערביים: בריאד בירת סעודיה, בדוחה בירת קטר, בשארם א-שיח במצרים ובכווית. ארבעה מפגשים, ארבעה פורומים, שכל אחד מייצג את האג'נדה של המדינה המארחת. וכשארבעה פורומים מטפלים בסוגייה אחת, דבר אחד ברור: פתרון לא יימצא. הבוקה והמבולקה בעולם הערבי ימנעו את שיקומה של עזה במהירות הדרושה. הפוליטיקה חשובה אצלם יותר מהשבת החיים הנורמליים לעזה.
אש"ף וחמאס - חשדנות הדדית המצב בעזה גרוע: אלפי אנשים מתגוררים באוהלים ובבתי ספר, תשתיות רבות הרוסות, ביוב רב אינו מסולק ויש סכנה מוחשית של התפשטות מחלות. במצב כזה, ניתן היה להניח שתהיה התגייסות בינלאומית לטובת האזרחים, אלא שיותר מדי גופים - האו"ם, האיחוד האירופי וחלק ממדינות ערב - חוששים, ובצדק, שכספים שייתרמו לשיקום עזה ישמשו למימון הטרור ולקירוב המקורבים של חמאס, ולא למימוש המטרות שלשמן הם ייתרמו. מדאיגה אותם העובדה שישראל לא חיסלה את ארגון החמאס, ושעל כן הוא ימשיך לשלוט בשטח. אמנם, נעשים עתה ניסיונות מחודשים להכפיף את שלטון חמאס בעזה למרותם של אבו-מאזן ושל אש"ף, אלא שניסיונות אלה כנראה יירדו לטמיון. אם עד המבצע התקוטטו שני הצדדים על השליטה ברשות, עתה הם נלחמים על השאלה שמתריס חמאס: איך יכולתם לשבת בחיבוק ידיים שלושה שבועות, מבלי להוציא לפועל אפילו פיגוע אחד? איך זה שהישראלים הטילו עלינו בעזה מדי יום טונות רבות של חומרי נפץ קטלניים, ואילו אתם, אנשי הגדה, לא פוצצתם אף אוטובוס, קניון או מסעדה בישראל?
מנהיגי חמאס חושבים, וכנראה שבצדק, כי ראשי השלטון ברשות, אבו-מאזן וחבריו, אפילו שמחים לנוכח מפלת חמאס בעזה, כאילו אמרו להם: ראו מה הבאתם על העם הפלשתיני - במקום לדאוג לחייו, הבאתם על אחיכם תושבי עזה את המוות בצורתו הקשה ביותר. החשדנות והחשבונאות ששררו בין שני פלגי הרשות גם ללא המבצע, התהלהטו פי כמה לאחר שוך הקרבות.
גלוריפיקציה של המוות יש לי חבר ותיק בניו-יורק, עורך דין בעל חזות חרדית ובית נאה בשכונה מבוססת. בעברו עבד כשנה במרוקו במסגרת ניסיון להציל רכוש יהודי, ובארה"ב הכיר מוסלמי נחמד שהיה לידידו. לימים הפך המוסלמי לאחד מראשי חמאס, ועבר עם משפחתו לעזה. היחסים האישיים ביניהם נותרו פתוחים ולבביים, ללא פוליטיקה ועניינים לאומיים. השבוע התקשר אלי החבר, וביקש ממני לתרגם לעברית מכתב פתוח שכתב לידידו ולשלוח אותו למערכות העיתונים. להלן המכתב:
"מחמוד היקר,
"לאחר כל השנים שעברו מאז היכרנו זה את זה, אתה יודע אל נכון שליבי איתך ועם משפחתך בעזה, ואני מודה לאל על שיצאתם בשלום מהמאורעות האחרונים.
"אתה יודע שכל זה לא היה נחוץ, ושההחלטה לחדול מהפסקת האש הביאה את המתקפה הישראלית, שגרמה את ההרג הרב ואת ההרס הגדול. אתה יודע שמנהיגי חמאס יכלו להמשיך בהפסקת האש, להבריח עוד נשק, לשפר את יכולותיהם הצבאיות ולהשתמש בקלף הפוליטי אפילו לחיזוק מעמדם בגדה המערבית. ח'אלד משעל אינו טיפש, אלא אדם אינטיליגנטי ביותר, אז למה הוא הביא כל כך הרבה הרג והרס על אחיו הפלשתינים? ייתכן שהסיבה לכך מצויה בשתי התבטאויות של פלשתינים מן השורה אשר צוטטו בתקופה האחרונה בניו-יורק טיימס:
"לפני כחודשיים התקיימה בחסות חמאס חתונה רבת משתתפים, ולשאלת כתב העיתון מהו החלום המשותף של בני הזוג הטרי, משפחת יוסוף, הם ענו כאחד: 'למות יחד כזוג שאהידים במלחמה נגד ישראל'. ואילו לפני עשרה ימים דוּוח מבית החולים שיפא בעזה על לוחם צעיר שדרש מהרופאים להפסיק את פעילותם ולטפל בו. הכתב המזועזע לנוכח התנהגותו של הבחור, שאל אותו: 'אינך רואה שהרופאים מטפלים בנשים ובילדים שפציעתם חמורה משלך?" ענה הבחור: 'אני יודע זאת היטב. הרופאים צריכים להניח להם למות כשאהידים ולתפור את הפצע שלי כדי שאני אוכל לצאת להילחם ולמות כשאהיד'.
"שתי ההתבטאויות מביעות את אותו הדבר - את תשוקתם של לוחמי חמאס למות. לבחורים הללו המוות אינו נקודת הסיום של החיים, אלא מטרה. הם אינם מסתכנים במוות למען מטרה גדולה, אלא מבקשים את המוות כדבר הטוב ביותר שיכול לקרות להם. יש קו המפריד בין הקרבה עצמית של אדם, שנועדה להבטיח את חיי השבט או העם שלו, ובין גלוריפיקציה אובססיבית של המוות בקרב אבוד מראש, כאקט דתי העומד בפני עצמו. החלטתו של ח'אלד משעל להגביר את שיגור הרקטות הייתה חציית הקו הזה, ובעצם הייתה מעשה של שאהידיות המונית למען מטרה פוליטית וצבאית. בתוך תוכך אתה יודע, מחמוד, שהעניין אינו החלטה רעה אלא תיאולוגיה גרועה, אידאה מיובאת, נתז שוטה של התיאולוגיה השיעית, פולחן המוות.
"מחמוד יקירי, איבדתם הרבה - למעלה מאלף הרוגים וכן פצועים רבים מאוד. איני מציין אובדן רכוש בנשימה אחת עם אובדן חיי אדם, אך אובדן הרכוש מחסל את התקווה לחיים טובים יותר בעזה בעתיד. עם זאת, משהו חשוב מאוד אבד בעזה: פולחן המוות שאומץ על-ידי סונים פלשתינים רבים מעיד על כך שחלק מהנפש המוסלמית הסונית הלך לאיבוד.
"אפילו היום, חאלד משעל אינו מראה סימני חרטה ואינו מתנצל, אלא רק שופך את זעמו על ישראל, לאחר שזו עשתה בדיוק את מה שהזמין אותה לעשות. זהוּ פולחן המוות, וזוהי גם עזות מצח יהירה. אם ברצונך לשקם את נפשך ואת נפש עמך, עליך לעשות דבר אחד: נתק את הקשר עם אירן, להיפרד מדמשק ולחזור אל דתך האמיתית ואל אללה. רק אז תוכל לקוות להביא לעמך את דבר אשר לו הוא זקוק לו באופן כה נואש: מנהיגות אמיתית".
