לנשיא ברק אובמה עמדה מאוזנת לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ומינויו של הסנטור לשעבר ג'ון מיטשל כשליח מיוחד לשלום במזרח התיכון משקף זאת. העמדה והשליח צפויים לאתגר את ישראל בצורה שעלולה להעיב על היחסים בין המדינות.
אובמה שותף לקונצנזוס האמריקני המחויב לישראל – קיומה, זכותה לביטחון ולהגנה עצמית, ושגשוגה - המבוסס על המורשת התנ"כית היודאו-נוצרית; ערכי הדמוקרטיה של שתי המדינות ואינטרסים אסטרטגיים משותפים; הוא תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים; מחויב לעשות כל מאמץ לקידום השלום, וביום השני לכהונתו שב ופסל את החמאס כבר-שיח עד שהארגון לא יעמוד בתנאיה הידועים של הקהילה הבינלאומית.
ברם, מעבר לעמדות בסיסיות אלה, הנשיא ביטא ומבטא עמדה מאוזנת הבולטת בחריגותה בנוף הפוליטי האמריקני. הכוונה לא רק להתנערותו הפומבית מעמדות המזוהות עם הליכוד. בעבר הרחוק ביקר אובמה את ממשל קלינטון בגין תמיכה בלתי מותנית וחד-צדדית בישראל לאחר כשלון ועידת קמפ דייוויד, ובעבר הקרוב הבטיח שממשלו יעזור "לישראלים לזהות ולחזק את שותפיהם שבאמת מחויבים לשלום" - ניסוח דיפלומטי למושג לחץ. ואכן, כאשר הנשיא דיבר טרם היבחרו על צעדים קונקרטיים, הוא פרט רק דרישות מישראל לגבי צמצום מחסומים והקפאת ההתנחלויות. נעדרה מדבריו התייחסות לתביעות מהפלשתינים, כגון מאבק בטרור או רפורמה ממשלית. אובמה היה המועמד היחיד בשתי המפלגות שלא הביע תמיכה בגדר ההפרדה, אותה בחר להגדיר כ"עוד דוגמא להזנחת הממשל את התהליך המדיני". הוא גם העדיף את הביטוי "מעגל האלימות הישראלי-פלשתיני" במקום הנוסחה המקובלת בקרב תומכי ישראל - "אלימות פלשתינית ותגובה ישראלית", ומרבה להדגיש (גם לאחר היבחרו) את "הסבל הפלשתיני". אחד השינויים, אם כן, שהביא איתו הנשיא החדש הוא איזון שונה בין צרכי הביטחון של ישראל וזכותה להגנה עצמית לצרכים ההומניטאריים של הפלשתינים וזכותם לחרות, איזון שהוא לכל הפחות נייטרלי.
מינויו של מיטשל משקף עמדה זו. ראשית, מדובר באדם בעל מעמד פוליטי (לשעבר מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט) ובינלאומי (מתווך מצליח בסוגיית צפון אירלנד) מכובד משל דיפלומטים מקצועיים כגון דניס רוס ודומיו, ושלכן ייהנה מיותר חופש פעולה בזמן שהממונים עליו טרודים בענייני חוץ אחרים. מיטשל מוערך מאד כבעל תפקיד קריטי בהשגת הסכם "יום שישי הטוב" באפריל 1998, הודות למחויבות, לסבלנות, לחריצות ולעמקות ההבנה הפוליטית אשר הפגין. שנית, במינויו יומיים לאחר השבעת הנשיא ובשליחתו המיידית למזרח התיכון, מקיים אובמה את הבטחתו למעורבות פעילה בסכסוך מיד עם תחילת כהונתו. שלישית, מן הסתם לא נעלם מעיני הנשיא, אשר מכל חלקי העולם הזכיר בנאום ההשבעה שלו רק את "העולם המוסלמי", שערבי-אמריקני (כך מגדיר מיטשל את עצמו משום שאימו מרונית מלבנון) מחליף את קבוצת היהודים-אמריקנים שניהלו בעבר את התהליך הדיפלומטי. ורביעית, מיטשל הוכיח עצמו כמאוזן למהדרין כאשר עמד בשנים 2000 - 2001 בראש הוועדה הבינלאומית לבדיקת הסיבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה. בדוח מיטשל המפורסם הוא חילק את האחריות באופן שווה בין שני הצדדים, והמציא יש מאין את החיבור בין מאבק פלשתיני נגד טרור לבין הקפאה ישראלית של ההתנחלויות (בהסכמי אוסלו מוזכרת במפורש החובה הפלשתינית למאבק בטרור, אולם אין בהם ולו רמז למחויבות ישראלית כלשהיא בתחום ההתנחלויות). מבחינת הפלשתינים והעולם הערבי, אם כן, so far – so good.
עם מינויו הכריז מיטשל, לא בפעם הראשונה, ש"אין סכסוך שלא ניתן לסיים". אמירה זו מזכירה את אבחנתו הביקורתית של קיסינג'ר שמדיניות החוץ האמריקנית מאופיינת בגישה פרגמטית-משפטנית (ליטיגציונית), כאילו כל בעיה ניתנת לפתרון אם רק 'נשב ונדבר על זה', כאילו אין בעיות לא-פתירות או לפחות לא-פתירות בלוח זמנים ו/או בסגנון אמריקני. בהקשר זה מן הראוי לזכור שכל חברי השלישייה המובילה - אובמה, קלינטון, מיטשל – הם משפטנים. בכל מקרה, מיטשל מוצא לא מעט קווי דמיון בין הסכסוך בצפון אירלנד לזה שבישראל-פלשתין. לכן, מן הסתם עיקרי לקחיו מאירלנד, כפי שפורסם על ידו ב-2007, מצביעים על הכיוון הצפוי בשליחותו: בניית אמון לפני נקיטת צעדים שאפתניים, וזאת באמצעות שורת צעדים הדדיים וסימולטאניים; הטלת אחריות פומבית על אי-עמידה בהם, ונקיטת סנקציות בתגובה לצעדי רגרסיה בלתי-קבילים; שיפור מרקם החיים האזרחי-כלכלי חיוני להצלחת תהליך שלום; והכללת קבוצות אלימות בתהליך גם במחיר האטתו, כדי להגביר לגיטימיות ותמיכה. על סמך הרקורד שלו, ועל סמך העדיפות שהובטחה והדחיפות שאכן ניתנה, דומה שניתן להעריך מתווה ראשוני להתנהלות האמריקנית בסכסוך הישראלי-פלשתיני.
מיטשל יתמקד בחודשיים הקרובים בבעיית עזה, בגלל דחיפותה ובגלל הצורך להמתין להקמת ממשלה ישראלית חדשה. הנשיא אובמה דיבר על הצורך לפתוח מחדש את המעברים לעזה ולשקמה, אומנם לא עם החמאס אלא עם הרשות הפלשתינית ובפיקוח אירופאי. ברם, גם אם החמאס יסכים לשילוב הרשות, הוא לא יסכים לניטרולו המוחלט. הסדר מעברים משותף לחמאס ולרשות, בפני עצמו ולא כל שכן לקראת/כחלק מהקמת ממשלת אחדות, יצור לממשל אובמה בעיה ביחס לפסילת הארגון כמשתתף לגיטימי בתהליך. מכיוון שאפילו ממשל בוש הסכים ביותר משתיקה להכללת חיזבאללה בממשלת לבנון (ועוד כשותף בעל זכות וטו), קשה להאמין שממשל אובמה שואף-ההידברות לא ימצא דרך להתעלם מ-ו/או לעקוף את מדיניות ההחרמה.
בהנחה שבשלב מסוים ישובו הצדדים למתווה אנאפוליס, ניתן לצפות לשני חידושים. במסלול המיידי יום-יומי של התחייבויות שלב א' במפת הדרכים (אשר מבוססת במידה רבה על דוח מיטשל), הממשל ישאף ליצור מכניזם פיקוח על קיומן. גם ללא זאת, ייתכן מאוד שאובמה יפגין פחות סבלנות משהפגין קודמו כלפי גרירת הרגליים של ישראל לגבי התנחלויות ומאחזים ומחסומים, ופחות סבלנות מזו שיפגין כלפי גרירת רגליים פלשתינית לגבי מאבק בטרור ורפורמה ממשלית. גם במסלול המשא-ומתן על הסדר קבע, יבואו לידי ביטוי תחושת הדחיפות של הנשיא וניסיונו האירלנדי של השליח. לא עוד המתנה בושית-רייסית להתקדמותם האיטית של שני הצדדים. בהגשת הצעות תיווך משל עצמה, יש מקום להניח שארה"ב תעדיף לחקות את המודל המוקדם של ממשל קרטר ולא את המאוחר של ממשל קלינטון. מבחינת תוכן, יש להניח שנקודת המוצא לעמדות האמריקניות בסוגיות השונות תהיה "הפרמטרים של קלינטון" מסוף שנת 2000. וכל זאת ברוח דבריו של הנשיא יומיים לאחר השבעתו: "מעורבות פעילה ואגרסיבית".
התגמשות ביחס לחמאס כדי לשקם את עזה ואולי אף כדי לאפשר לאבו מאזן ממשל משותף; דרישות קונקרטיות וקפדניות לגבי התנהלות ישראל בגדה המערבית; אימוץ חלקי או מלא של היוזמה הערבית בה מוצא הנשיא "אלמנטים קונסטרוקטיביים"; והתערבות לוחצת בתוכנו של המשא-ומתן על סדר הקבע - כל אלה לא יהיו לרוחה של ממשלה ישראלית כלשהי, גם לא של ממשלת מרכז-שמאל בראשות קדימה אשר תכלול לפחות מפלגת ימין אחת. אין אף להוציא מכלל אפשרות ניסיון אמריקני עדין להשפיע על הרכבה של הממשלה הבאה. הנימוס הדיפלומטי, במיוחד בין שתי מדינות כה קרובות, מחייב המתנה אמריקנית למיצויו של התהליך הדמוקרטי-פוליטי בישראל. ברם, אם למרכיב/ת הממשלה תהיה אפשרות לבחור בין הרכב יחסית-ניצי להרכב יחסית-יוני, יוכל הממשל להדליף משהו על יוזמותיו המתגבשות כדי לרמוז שלהרכב הניצי תהיה בעיה עם בעלת בריתה של ישראל. צפוי, אם כן, מזג אויר מעונן עד סוער (תלוי בתוצאות הבחירות בישראל) ביחסי ישראל-ארה"ב.
