אלי לבני, האח של ציפי לבני - צודק. עושים רצח אופי לנתניהו, מפחידים שאובמה והעולם לא יקבלו אותו... הסרט מוכּר, וזו בוודאי לא פוליטיקה אחרת: ראינו טכניקה כזו של הפחדה לפני מהפך 1977: כשנפגשנו עם מנחם בגין מיד לאחר היבחרו, הוא זכר לומר לנו: "הם הפחידו מפניי, הציבור בחר בי".
הבחירות הקרבות פותחות פצעים ישנים. החשש מעליית הימין לשלטון שוב מחזיר לתקשורת הלכי רוח שהכרנו לפני המהפך בשנת 1977. שוב נשמעות דעות מתנשאות של מעצבי דעת קהל, לפיהן רק ממשל שמאלי יכול לנהל את המדינה.
ההפחדה באה להשפיע על התהליך הדמוקרטי, למנוע חילופי שלטון ודרך אחרת. כך עשה אמנון אברמוביץ, בערוץ 2 (21 בנובמבר): "אם הסקרים נכונים, אז צפויה ממשלת ימין-חרדים. תאר לעצמך ממשלת ימין חרדים מול ממשל אמריקני דמוקרטי ועוד שמאל ליברלי. זו אבן משחזת, זו התנגשות מצח, שלא לדבר על הלחץ התקשורתי הפנים ישראלי"...
המתח בין המחנות הולך וגובר לקראת הבחירות. שוב חוזרים הניסיונות לצייר את הימין בצבעים שחורים ומפחידים. מפחיד שכתבים ובעלי טורים מצטרפים לפוליטיקאים באותה דרך פסולה. כן, כבר היינו בסרט הזה - כאז כן עתה, חוזרים הניסיונות להציב את המחנה הלאומי מחוץ לגדר הלגיטימציה.
דוגמה מובהקת שמעידה על התהליך העכשווי: נידוי הימין מעצרת רבין. זה חוזר כל שנה, כדבר מוסכם, נורמלי. זה כבר הפך למוסכמה ולא חולקים על כך, פשוט מסלקים את הימין ואת ראשי המחנה הלאומי מעצרת זיכרון ממלכתית כמו עצרת הזיכרון לרבין.
זה לא חדש, אבל זה קשה: לאורך השנים מצאנו שיטות של נידוי הימין - ונמצאו דרכים שונות להפיכת השיח הימני לשיח לא לגיטימי, וברור שדרכי ההשתקה למיניהן מנעו ליבון אמיתי של סוגיות חשובות. וזה משפיע גם על השיח הפוליטי כל הזמן, קל וחומר בימים של לקראת בחירות.
כדי להבין לאן עלולה מערכת הבחירות הקרובה לגלוש, כדאי לזכור תהליך דומה של הפחדה מפני עליית הימין לשלטון - והדוגמה המובהקת היא ימי המהפך, מאי 1977. רבים בשמאל חיו בשאננות שעֶמדה כל כך צודקת כמו שלהם, אין סיכוי שתובס אי פעם:
לשמאל היה ברור שהשלטון מתאים להם, והייתה תחושה שזה תמיד יישאר. היטיב לייצג קו זה ד"ר א' טורגובניק - וכך אמר ברב-שיח בידיעות אחרונות ימים ספורים לפני הבחירות: "למזלה של תנועת העבודה יש לה מתנגדים כמו הליכוד... מזלן של הציונות ושל מדינת ישראל קשור בעובדה, שמולן עומדים ערבים. כך אפשר לומר גם בזירה הפנימית".
הקונספציה הזו חטפה מכה, כמובן: עליית הימין לשלטון הייתה אירוע מכונן בחיי השמאל - זעזוע של ממש.
רגע לפני עליית הימין כתב הפובליציסט א' גרוסמן בכתב העת "חותם" (3.6.1977): "צריך להכין את הכיפות ואת הקסדות... כל העולם שלנו הולך להיחרב... ארץ ישראל הטובה והישנה, שאנחנו אולי מייצגים אותה, הולכת לעזאזל". המשורר ע' אלון כתב אז: "זהו סוף תקופה בחיי הציונות. אני חש את ההרגשה הזאת של חורבן... המדינה אבדה לנו... אנחנו הולכים לקראת התאבדות". עמוס עוז קרא אז בהיסטריה "להקים מחדש את הפלמ"ח" ודיבר על ההכרח המתקרב "לצאת לרחובות", לבריקאדות. היה ברור לאליטה של השמאל: רק מחנה אחד ראוי להיבחר ולשלוט.
מבחינה זו, המהפך היה שעת מבחן. זו הייתה מפלה מהממת לשמאל, תבוסה המחייבת בדק בית. השמאל ניסה לבחון מה במעשיו גרם לכך שיש פתאום לגיטימציה לדעות ימניות. ב"עמדה" (יוני 1977) הועלתה סברה מבעיתה: "בנושא זה נהג בן-גוריון בחוכמה פוליטית: בלי חירות ובלי מק"י. לשמור את חירות מחוץ לגדר הלגיטימציה".
מאמרים נוספים של אישי שמאל השמיעו קולות של חרטה, כיצד זה נתנו ידם ללגיטימציה שקטה של הימין, שאיפשרה עליית מחנה זה לשלטון. נשמעה טענה מדהימה: חבל שלא המשיכו במסורת ההחרמה והנידוי. המסקנה שהועלתה: הסרת התווית "מוקצים" מן הליכוד היא זו, שקירבה את העם אל תפיסותיו.