לפני יובל שנים פירסם ד"ר בנג'מין ספוק את המדריך שלו לטיפול בתינוקות ובילדים, שהיה לספר הנמכר ביותר מסוגו במשך עשרות שנים. הייתה לו שם הערת אגב מעניינת: האדם המודרני, ציין ספוק, נשלט בידי השעון; כל פעולותינו מוכתבות על-ידי הרצון ולעיתים הכורח לעמוד בזמנים. אמירה זו ודאי נכונה עוד יותר כיום, בעידן של תקשורת מהירה, תחבורה מהירה וריגושים מיידיים.
אך לתורה יש גישה אחרת, אותה היא מביאה לידי ביטוי במצווה הראשונה שקיבל עם ישראל ערב צאתו ממצרים. זוהי מצוות קידוש החודש, אשר ניתנה למשה ולאהרון בא' בניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
כה חשובה מצווה זו, עד שרש"י בדבריו המפורסמים בפתח פירושו לתורה, מעלה את התמיהה מדוע התורה אינה פותחת בה. שהרי אם התורה היא ספר חוקים, מן הראוי היה שהסעיף הראשון בה יהיה החוק הראשון - וזוהי כאמור מצוות קידוש החודש.
אך מדוע בחרה התורה דווקא במצווה זו? נכון, אפשר היה לשאול זאת לגבי כל מצווה אחרת, והרי מצווה כלשהי חייבת להיות הראשונה, כשם שמצווה כלשהי חייבת להיות האחרונה. ובכל זאת, מאחר שהתורה היא ספר אלוקי בעל מוסר נעלה, דבר בה אינו מקרי ואינו שרירותי. לכל פסוק יש משמעות, לכל מילה יש חשיבות, בכל אות מסתתר מסר. ואת התשובה לשאלה זו יש לחלק לשניים: לגבי מהות המצווה ולגבי האופן בו היא מוצגת בתורה.
מי שולט בזמן לגבי מהות המצווה, המסר של קידוש החודש הוא ברור: ישראל שולטים בזמן ולא הזמן שולט בישראל. בתפילות החגים אנו מברכים "מקדש ישראל והזמנים"; בתפילת ראש חודש אנו אומרים "מקדש ישראל וראשי חודשים". משום שהקדוש ברוך הוא קידש את ישראל - והם המקדשים את החגים וראשי החודשים. הסמכות הבלעדית לקבוע מתי יחול ראש חודש נתונה בידי בית הדין, כמו גם הסמכות הבלעדית לקבוע האם יש לעבר את השנה.
רבי עקיבא קיבע סמכות זו באמירה חדה. בעת סכסוך קשה בין הנשיא רבן גמליאל לבין ר' יהושע על קביעת מועד ראש חודש תשרי, מצטט רבי עקיבא באוזני רבי יהושע את הפסוק "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם במועדם". הקריאה היא אומנם "תקראו אותם", אך הכתיב מאפשר לקרוא גם "תקראו אַתם". מכאן - אומר רבי עקיבא - שכל מה שקובע בית הדין בנושא קידוש החודש, שריר וקיים. וכאן הוא מוסיף: "אפילו שוגגין, אפילו מוטעין, אפילו מזידין". גם אם בית הדין מחליט בזדון לשבש את הלוח - דבר שמשמעותו אכילת חמץ בפסח וחילול יום הכיפורים - המילה שלו היא הקובעת.
למסר זה חשיבות רבה מאוד דווקא לפני היציאה מעבדות לחרות. מטרתה של הגאולה ממצרים, כפי שמציב אותה ה' למשה כבר במעמד הסנה, היא קבלת התורה. קיום מצוות התורה מחייב את היהודי לקום בזמן, להתפלל בזמן, לשמור שבתות ומועדים, להקפיד על ברכות בטווח מסוים ועוד ועוד. אם היהודי לא יבין שהוא הקובע כיצד לנהל את יומו, הוא לא יוכל לקיים את המצוות, שהרי תמיד יהיו אילוצים. כאן יש פגישה דחופה ואי-אפשר להתפלל מנחה, שם חייבים להגיע למטוס ואי-אפשר לברך ברכת המזון, פעם יהיה מכתב שחייבים לענות עליו בשבת, ולעיתים תזדמן ארוחה מצויינת דווקא בפסח. רק ההבנה שאתה קובע מה ייעשה בזמנך, היא שמאפשרת לקיים את המצוות.
מי מפרט את החוקים וכעת - לצורת ההצגה של המצווה. קביעת הלוח העברי היא מהמשימות המורכבות ביותר. די אם נציין, שיש להתאים בין שנת הלבנה לבין שנת החמה, ביניהן יש הפרש של כ-11 יממות; חגים מסוימים לא יכולים לחול בימים מסוימים בשבוע; חישוב מולד הירח הוא עניין מתימטי מורכב. שלא לדבר על הזמנים בהם הכל נעשה לפי עדים שראו את הירח החדש, והיה צורך לחקור אותם ולדעת האם דבריהם מתיישבים עם הידע המדעי.
ובכל זאת, כל המצווה הזו נדחסת לתוך עשר מילים: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מה זה חודש? מה זה אומר שהוא ראשון? ומה ההבדל בין ראש חודשים לבין החודש הראשון? כמה חודשים יש בשנה? כיצד קובעים מתי מתחיל החודש ומתי הוא מסתיים? ועוד ועוד פרטי פרטים מורכבים. שאלות על גבי שאלות - ותשובה בפסוק אין.
התשובות מצויות רק בתורה שבעל-פה, וכבר במצווה הראשונה מראה לנו התורה שבכתב שאי-אפשר בלי ההסברים הנלווים אליה. להבדיל, דומה הדבר לחוק, אליו נלווים פרטים רבים בתקנות, ולאחר מכן נוספות שכבות של פרשנות בפסיקת בתי המשפט ובניתוחי האקדמיה. בלא התקנות, הפסיקה והפרשנות - אין כל דרך ליישם את החוק. המחוקק יודע זאת, ולכן הוא קובע בחוק את עיקרי הדברים ומותיר חלק ניכר מן הפירוט למחוקק המשנה, לשופטים ולאקדמאים.
להבדיל בין קודש לחול - כך גם בתורה. אין כל אפשרות להבין וליישם את התורה בלא התורה שבעל-פה. למשל: התורה אוסרת לעבוד בשבת; אבל מה בדיוק אסור? התורה אומרת לא לאכול דם; אבל איך מכשירים בשר? התורה מצווה לשים אות על היד ועל הראש, אבל מה זה בדיוק? ועוד מאות דוגמאות. למעשה, אין בתורה אף לא מצווה אחת הניתנת בכל פרטיה - כשם שאין שום חוק אזרחי המתיימר להקיף את כל הפרטים וכל המקרים.
את המסר הזה מעבירה התורה כבר במצווה הראשונה. בכוונה היא מוסרת לנו אותה בקיצור נמרץ - לאמר: את הפרטים אתה חייב למצוא בתורה שבעל-פה. וכשם שזהו המצב במצווה הראשונה, כך הוא גם בכל יתר 612 מצוות התורה.
וכך, בעשר המילים של מצוות קידוש החודש, חבויים שני מסרים יסודיים לעם ישראל על סף חירותו: אתם קובעים מה תעשו בזמן העומד לרשותכם ותוכלו לבחור האם לקיים בו את המצוות; ואתם חייבים להישמע לא רק למילה הכתובה אלא גם לפרטיה ולהסבריה הניתנים בעל-פה. בלי שני עקרונות אלו, אין דרך לקיים את התורה, וממילא אין טעם ליציאה ממצרים. לכן, עקרונות אלו ניתנים לפני היציאה וכתנאי לה.
