הדברים האלה נכתבים לפני הבחירות אבל בסמוך להן מאוד, ואף על-פי כן אני מבקש כבר היום להסיק מסקנות מן הבחירות האלה שכאמור טרם נערכו. אינני נביא ולא בן נביא וקטונתי מאחרון מוסקי הזיתים, אבל אי אפשר שלא להבחין במגמה הפוליטית ההולכת ומתחדדת לפנינו בכיוון ברור וחד-משמעי - עיוותה המוחלט של הדמוקרטיה. גם השנים והניסיון שצברנו מבחירות קודמות תורמים להבהרת המגמה שבסופו של דבר תהיה נחלת העם כולו על כל פלגיו המפולגים, אם לא ייעשה מעשה.
להלכה, הבחירות הכלליות אמורות להגשים את הדמוקרטיה בה העם הוא הריבון. העם באמצעות נבחריו אמור לקבוע את התנהלות המדינה בכל המישורים הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. אבל למעשה, אין כל קשר בין רצונו של העם לבין התנהלות המדינה, משום שהמדינה אינה נשלטת על-ידי הנבחרים שיש להם שליטים אחרים משלהם, או לחצים המופעלים עליהם הן מבית והן מחוצה לו. לכל היותר אנחנו יכולים להודות בכך שיש בכוחנו למנות עלינו אנשי שררה סתמיים, שהגשמת "חזונם" רחוקה מהם והלאה ואינה בת-השגה מידיהם.
האמת המרה בראש ובראשונה עלינו לעמוד נוכח בבואותינו, להרכין ראש וללחוש אל תוך-תוכנו פנימה את האמת המרה - מדינת-ישראל איננה מדינה ריבונית ועצמאית "ככל העמים". מדינת-ישראל תלויה בחסדי אומות העולם ובראשן ארצות הברית של אמריקה. אין אנו סמוכים על שולחנם כאורחים נכבדים, אלא כמלחכי פינכה ומלקטי פירורים. עד מתי נמתח את החרפה הזאת? במשך ששים שנה לא עשינו דבר וחצי דבר להינתק מן התלות האמריקנית ולעמוד ברשות עצמנו. העיסוק בכל מיני שטויות כאילו אנחנו מדינה ריבונית ועצמאית שכל מה שהיא צריכה הוא לתקן עוולות כאלו ואחרות, הרחיק אותנו מן המשימה העיקרית שהיא עמידה על נפשנו פשוטו כמשמעו. אין מפלגה אחת שמתמודדת עם השאלה הקשה הזאת.
אז יש לנו כאילו "חופש ביטוי" ו"חירויות הפרט" וכל מיני חוקים נעלים האמורים לשמור על כבודנו ועל החופש לעיסוקנו, אז מה? פרט לזה שהחירויות הללו על כל המשתמע מהן אינן אלא נחלת מעטים, איזה מן כבוד יש למדינה הזאת בקרב עמים אחרים? האם העיסוק האובססיבי שלנו בזכויות הפרט יגן עלינו בבוא היום המר והנמהר? האם העמל המושקע במאמץ לשיוויון בין המינים יעמיד את החברה הישראלית חסונה יותר לכשתתרגש עלינו הצרה הבלתי נמנעת? או אולי ההגנה על חיות מחמד, פרחי הבר ולהבדיל, מצעדי הגאווה - הם שיעצימו את כוחה של מדינת-ישראל מול האיום הקיומי המגיח על כל צעד ושעל בדרכה?
לא ראויה לתואר "מדינה" הסכנה לקיומו של העם היהודי בארצו הינה סכנה מוחשית! היא אינה אורבת מעבר לפינה! היא כאן ממש ובריש גלי! אבל אנחנו מתנחמים בקיומו של הצבא "הכי חזק במזרח התיכון" שערכו כקליפת השום ביום סער. צבא שאינו מוכן להקריב את חיי חייליו למען המולדת איננו צבא! מדינה שלמה הכורעת על ברכיה מול כנופיות חוטפים היא מדינה עקרה ואימפוטנטית. עַם החושש להיאבק על קיומו מפחד בתי משפט וחוקים של מדינות עוינות, אין לו בדל של סיכוי להחזיק מעמד לאורך ימים. אומה המושיטה יד רועדת ומתחננת לשלום שנדחית בבוז פעם אחר פעם ואינה מבינה את הרמז העבה, אינה ראויה לתואר "מדינה".
אדם לאדם חזיר הנושא העיקרי שנשמט מידינו, החינוך, דהה במשך השנים ואלמלא היהדות האורתודוכסית ושומרי המסורת הוא היה נמחק לגמרי מתודעתנו. מה שנשאר לחברה החילונית בישראל הוא מבחן ההישגיות של כל פרט ופרט לעצמו, חתירה לנהנתנות והתרחקות מכל מגע עם המונח הבזוי בפי כל - סולידריות! אדם לאדם חזיר! הכדאיות העצמית הייתה לחזות הכל כפי שהיטיב לקונן עליה אורי צבי גרינברג: "צִיוֹנוּת הַמֶגֶד! אשר בערפה עומד בית שאנן והאישה והטף בו כעגלי מרבֵּק, בלי א-ל ובלי מלך ובלי תשוקת מלכות עוד".
איום בועט באחורינו אין לנו מים, אין לנו נפט, אין לנו זהב, נחושת או פחם, אין לנו מחצבים והערביים המאיימים לכלותנו סוגרים עלינו מכל עבר ובעיקר מתוך-תוכנו. במה המדינה עסוקה? במשבר הכלכלי, בשכר מינימום, בפנסיה לכל עובד ובעוד זוטות מטופשות ששום נידון למוות אינו עוסק בהן. זה לא הזמן גבירותיי ורבותיי! "לכל זמן, וחפץ לכל עת..." אמר קהלת, ועכשיו "עת מלחמה". אין צורך להכריז על מצב חירום! מצב החירום אינו זקוק להכרזותינו! הוא חי, נושם ובועט באחורינו כל הזמן וכבר הרבה זמן! עכשיו צריך להכפיף הכל נוכח הקיום עצמו שתלוי על בלימה.
במה מתחילין ובמה אין מתחילין? התשובה פשוטה בתכלית: מתחילין בתקשורת ואין מתחילין בכל השאר! התקשורת מושלת בכל, גם בבעלי ההון וגם בשליטים. יש לתקשורת הון רב משל עצמה ושליטים כבירים מטעמה. ערכי הקמת ההתנחלויות והרחבת היישובים נפלו כקש במים הזדוניים של התקשורת הישראלית - לא מהם ניוושע. על כן, כפי שאנחנו אומרים "עת צרה היא ליעקב וּממנה יוושע..." כך אנחנו חייבים להבין שרק מן התקשורת עצמה תבוא לנו ישועה. משום שלפני העיסוק במונח "ערך ההתיישבות" עלינו לכבוש מחדש את המילה
"ערך" והשדה אליו הושלך המונח הזה כאבן שאין לה הופכין הוא התקשורת. לפיכך, ההתנחלויות הבאות צריכות לקום בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה. באלה הקיימים ובמאחזים חדשים. תחילה באמצעים דלים ובתנאים קשים ועד לביסוס היציב והחד-משמעי של משמעות המילה "ערך!"!
להכריז מחדש על הקמת המדינה כל המפלגות על כל נבחריהן לא יודו בכך בפה מלא, אבל משיחות שקיימתי עם כמה וכמה מהמתמודדים, האמת הפרושה כאן מתחילה לחלחל. רק שליטה בתקשורת תבטיח את החינוך לערכים יהודיים, ציוניים ולאומיים! רק מאמץ תקשורתי עליון ישיב לכל העם, על כל פלגיו, את האמונה בצדקת דרכנו שנזנחה בשולי הדרך. רק התקשורת יכולה להניע את המדינה כולה, על כל רבדיה, לעצמאות ולריבונות בהן נוכל להרשות לעצמנו לבקש חופש פרט או זכות דיבור והפעם כבני חורין כלפי כולי עלמא. בביטחון נזהר משאננות, ביציבות חברתית וכלכלית, בחוסן נפשה של מדינת היהודים - עם אמונה יוקדת בצדקת דרכה, וכמובן בכוח צבאי אדיר וחד-משמעי הנכון להשליך מנגד את חייו של כל לוחם למען תקומת ישראל. ישראל טרם קמה! היא עדיין מדדה ומדשדשת. בל נתהלל!
