אין כל ספק כי משרד החוץ הישראלי צריך להסתייע במשרד המשפטים ולנהל מערכה משפטית מקיפה בהגנה על חיילי צה"ל העלולים לסיים טיול תמים בחו"ל - בכלא אירופי, בגלל השתתפותם בפעילות צבאית נגד כנופיות הטרור.
אגב ההגנה - נוצרת הסברה, שהיא מטרה בפני עצמה.
פעילות כזו צריכה להינקט ברציפות ובהיקף נרחב, וכל זאת בצד המלצה עד כדי הוראה, שלא לבזבז זמן וממון במדינות המאפשרות קיום משפט אי-צדק המלבה אנטישמיות בציבור המקומי, ולהישאר בארץ, כמו גם המלצה ליהודי חו"ל לעלות לישראל - כפעילות הסברתית רצופה ומתמשכת.
אלא שכל זה לא מספיק.
יש לשפוט פושעי מלחמה בישראל, במיוחד פושעים שיש להם יד ורגל בפגיעה באזרחי מדינת ישראל.
מדובר בשורה ארוכה מדי של טרוריסטים מוצהרים, אשר לא רק ששערי מדינת ישראל נפתחים בפניהם לרווחה בהתלהבות ובהתבטלות, אלא גם מוגשת להם במה של כבוד בתקשורת השמאלנית שבמדינת ישראל, וגרוע מכך, מנהיגי ישראל מכל המפלגות מתחככים בהם ומקיימים עימם משא-ומתן מדיני ישיר או עקיף.
כך נהגו בזמנו עם הטרוריסט ערפאת וכך נוהגים כיום עם מכחישי השואה וממשיכי דרכו, בטענה שקרית כי מדובר במתונים.
לא צריך להגיע עד לדרגת עזמי בשארה כדי להישפט ולהיכלא בישראל. המעבר הזה מתפקיד של חבר-כנסת על כל הכרוך במשרה זו, אל מצב של עבריין נמלט - הוא מעבר קיצוני, וקדם למעבר זה - במשך חודשים ושנים - מצב של חבר-כנסת, המסית לפגיעה במדינת ישראל בריש גלי, ובמקום לתת על כך את הדין - הוא קיבל במות בתקשורת והפך לחביב הטלוויזיה והרדיו.
הקריטריון לכתב אישום צריך להיות מקביל לקריטריונים של כתבי האישום במדינות אירופיות הנוקטות בצעדים מסוג זה, והמועמדים להיות נאשמים הם עבריינים ופושעים נגד העם היהודי והאנושות, שרבים מהם קלים לתפישה ומלאכת הרשעתם בטוחה פי כמה מהרשעת חייל המונע טרור.
