הריון מחוץ לנישואין מהווה והיה כתם מוסרי בחברות שונות ובתקופות שונות, גם נאורות, כביכול. סביב הנושא הטעון הזה מועלית בפעם הראשונה בישראל ההצגה "בי מיי בייבי" בהפקת בית צבי ברמת גן. שש שחקניות צעירות מצליחות למרכז את הסוגיה, לברוח אל עולם פנימי משלהן ולהכריז כי האהבה בסוף היא תמיד מנצחת (האמת, ממש לא).
המחזאית הבריטית אמנדה וויטינגטון, 41, הייתה עיתונאית ולאחר מכן התרכזה בכתיבה לתיאטרון. המחזה נכתב בשנת 1997 עבור קבוצת תיאטרון הסוהו בלונדון והועלה לראשונה על במת אולם תיאטרון פליזנס בשנת 1998. במהלך השנים, הוצג המחזה במקומות רבים בבריטניה ומחוצה לה והיה אהוב במיוחד על-ידי הפקות של בתי ספר למשחק.
ההצגה מתרחשת בשנת 1964. מארי אדמס, בת טובים, בת 19, עם אוסף תקליטי התקופה ועם הריון של חודש שביעי, נשלחת על-ידי אמה למעון לנערות כמותה, המנוהל בחסות הכנסייה. היא תשהה במוסד עד ללידה, שלאחריה יילקח פרי בטנה ויימסר לאימוץ. אמה הנרגשת של מארי טרם מסוגלת למחול על הכתם החברתי שהמיטה עליה בתה. היא מספרת למקורבים כי מארי נשלחה לסייע לסבתא חולה.
היא רודה ביד רמה בבתה הסוררת, אך מרעיפה עליה מכל טוב השכבה החברתית המורמת מעם שאליה היא משתייכת.
מארי, המצוידת גם בדובי, הסועד אותה במיטת הפנימייה הקודרת, מתייצבת מול עתידה כשהיא רחוקה מהוריה, ביתה וכל היקר לה. היא נאלצת להתמודד עם הבושה, הכישלון והידיעה הבלתי נסבלת שחרף הרגשות האימהיים שמתפתחים בה בטבעיות במהלך ההיריון, היא תאלץ לוותר על התינוק ולמסור אותו לאימוץ. היא מנסה לחפש עבודה במשק בית אצל אנשים שיהיו מוכנים לקלוט אותה עם התינוק, אך המציאות האכזרית טופחת על פניה ומבהירה לה היטב, כי אין לה סיכוי לכך, בחברה בה היא מצוייה.
בפנימייה שוררים תנאי משמעת קפדנים, הבנות נאלצות להתמודד עם אם הבית הנוקשה והסוף הידוע מראש לכולן. הן מנסות להדחיק את העתיד להתרחש עם הלידה. מארי וחברותיה החדשות, שעולם של מעמד ונסיבות חוצץ ביניהן, מנסות ליצור מציאות חלופית. בהשראת הכוכבות הגדולות של עולם המוזיקה בשנות ה-60 ומצעדי הפזמונים של בנות הנעורים באותה העת, מה"רונטז" ועד ה"סופרימז", הן נמלטות אל עולם פנטסטי של תום ושמחת נעורים, בו האהבה אמורה לנצח תמיד. אבל, היא ממש לא מנצחת. ופרי בטנן נמסר לאימוץ, בלי שיזכו לטעום מטעמה של אהבת אם. רק הדובי, בבת עינה של מארי, נשלח לשמור על פרי בטנה אצל אותה משפחה חדשה שזה עתה קלטה את העולל שילדה.
אורלי רביניאן ביימה הצגה קטנה וקומפקטית, מצוידת בתפאורה פרקטית ותלבושות מתאימות וצוות שחקניות צעיר. בדרך כלל, אין זה הוגן תמיד להעביר ביקורת על שחקניות, המסיימות השנה את לימודי התיאטרון וטרם קיבלו את השפשוף התיאטרלי הראוי ואת הניסיון הבימתי. אולם, בהחלט ניתן להתרשם, כי הבנות רוויות בפוטנציאל משובח ומגלמות היטב את התפקידים.
ענת ששון מגלמת את אם הבית הקפדנית, אבל היא בחורה צעירה, נחמדה ונעימה, בעלת קול רך שאינו תואם את תפקיד הרס"רית הקשוחה שאותו היינו רוצים לראות. אולי היה מקום להחליף בתפקידים עם תמר גוטמן, המגלמת את גב' אדמס, אימה הביצ'ית של מארי. ענת משחקת את האימא הדאגנית, ההחלטית, המנסה להיאחז בציפורניים על כבוד המשפחה ורואה את ההיריון של בתה כאסון אקולוגי.
נורמה המגולמת על-ידי דוריס נמני משחקת את הנערה התמימה, המעיינת בשקיקה בספרי ביולוגיה, המבארים את הליך ההיריון והלידה. הבורות, הגלולות שהיא נוטלת וההפלה, ממיטים עליה בושה וכעס פנימי. דולורס היא נעמה נבט, חייכנית ובעלת תום נעורים. משחקה הוא כנה והיא סוחפת לעיתים את הצופים ברגשותיה.
נגה מילשטיין בתפקיד קוויני, חברתה לחדר של מארי, מגישה משחק אמין וטוב מאוד. יש לה פוטנציאל רב ואין ספק שעוד נשמע ממנה.
רותם רוטשילד בתפקיד מארי, משכנעת בכנות שלה, במרדנות וברצון להציל את פרי אהבתה. משחקה קולח בטבעיות והיא נחונה באישיות בימתית מעולה.
שיר פרייבך תרגמה את המחזה לשפה עניינית ונטולת מליצות. מאיה פלג העמידה תפורה פונקציונאלית המאפשרת מעברים חדים בין חדרי הבנות למשרד המנהלת. התלבושות של מירב נתנאל הן אמינות ונחמדות, חלוקי הבנות תואמים את בגדי תלמידות הפנימייה הבריטית הקלאסית. אין ספק שאורלי רביניאן מצליחה לעורר עניין ולהפיק משחק ראוי מהצוות הצעיר. המשחק קולח ואין בו פאזות, הפסקות בלתי ראויות בשטף המשחק.
שירי התקופה המתנגנים כאילו מעל גבי התקליטים, בסיוע זמרתן של השחקניות, משתלבים זה בזה וסוחפים אותנו לתקופה שהייתה כה קרובה אלינו ועם זאת, כמה מפתיע, כאילו כה רחוקה.
חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
