מהם האיומים הקיומיים האמיתיים בפניהם ניצבת ישראל? לא, אלו לא הפלשתינים, לא החמאס ולא חיזבאללה. אנחנו יודעים לטפל בארגוני טרור, ומבצע "עופרת יצוקה" הוא ההוכחה לכך. נכון, הם יכולים לגרום אבידות כואבות בנפש ונזקים לרכוש, אך לא יותר מזה. מבחינה אסטרטגית, הפלשתינים הם לכל היותר נשיכת נחש.
לא, גם לא האיום האירני. מובן שאין לזלזל במצב בו נשק גרעיני נמצא בידיהם של מי שהודיעו בריש גלי שמטרתם היא להשמיד את ישראל. אך העולם תופס יותר ויותר שמדובר באיום גם עליו, ומותר להניח שיש לישראל מענה לאיום הזה. וגם אם חס וחלילה יקרה הגרוע מכל - פגיעה גרעינית בישראל לא תחסל את המדינה.
מובן שגם הסורים אינם איום קיומי. בשאר אסד צריך שלום עם ישראל הרבה יותר מאשר להיפך, ועובדה שגם כאשר החיזבאללה נכתש בלבנון - סוריה לא התערבה. האיום העירקי מזמן איננו, וגם לוב נעשית שפויה יותר.
החולשות האמיתיות במילים אחרות: האיומים הקיומיים באמת אינם חיצוניים. לכן, עלינו לחפש אותם בתוכנו. ואכן, הנה הם: רמיסת שלטון החוק וההידרדרות בחינוך.
ההיסטוריה מלמדת, שמדינות - וגם אימפריות - קרסו קודם כל בשל ריקבון פנימי, ורק לפעמים הצטרפה אליו מתקפה חיצונית. רומא שקעה בניוון מוסרי וחברתי, והשבטים הברבריים לא היו צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להפיל אותה. דוגמאות הרבה יותר מודרניות הן ברית המועצות, אשר קרסה משום שלא יכלה להאכיל את תושביה; או יוגוסלביה, שהתפרקה בשל מתיחויות אתניות; או צ'כוסלובקיה, שהחליטה על היפרדות בדיוק מאותה סיבה. גם האיום הנוכחי על מעמדה של ארה"ב נובע מחולשה חברתית וכלכלית פנימית, ולא משום שמדינה כלשהי עלולה לפלוש אליה.
ישראל מצויה בדיוק באותו מצב. המבנה החברתי שלנו, השברירי ממילא, בשל הריכוז של יוצאי עדות כה רבות ובעלי מסורות כה שונות, עומד על סף קריסה. אפשר להצביע על כל מיני גורמים: מתיחות ביטחונית, אופי מחוספס, אפילו מזג האוויר. אך אלו הם גורמים חיצוניים; הסיבות האמיתיות הרבה יותר עמוקות, וכבר ציינו אותן - החוק והחינוך.
הזלזול בחוק מכה בנו על כל צעד ושעל. אופנועים נוסעים על המדרכה. מכוניות עוברות באדום. עסקים מעלימים מס. נערים שולפים סכינים. מלווים סוחטים לווים. משפחות הפשע מחסלות זו את זו בראש חוצות. פוליטיקאים בכל הדרגים פועלים בשחיתות ובמירמה.
מערכת שלטון החוק קורסת. המשטרה אינה נראית ברחובות. הפרקליטות מגישה כתבי אישום שנים לאחר מעשה. בתי המשפט סוחבים תיקים במשך שנים. הענישה מקלה. בתי הסוהר הם בתי ספר לפשיעה.
מערכת החינוך אינה מתפקדת. תלמידי ישראל מידרדרים בכל הדירוגים העולמיים. בתי הספר הם בתי חרושת לציונים. "ערכים" ו"ציונות" הפכו למילים גסות. הידע הכללי של תלמידים וסטודנטים מעורר חלחלה. העברית שבפיהם קלוקלת ונמוכה. את מקום הספריות תופסות תוכניות הריאליטי.
עם ללא ספר התוצאה של כל אלו היא ישראלים גסים, בורים ועבריינים. ישראלים המזלזלים בזולת, ישראלים המתעלמים מזכויותיו של האחר, ישראלים שחייו ורכושו של הזולת אינם מעניינים אותם. וגם גילויים מחממי לב של התגייסות והתנדבות, הם לא יותר מאשר קרני אור מיותמות באפילה. זוהי הסכנה האמיתית לקיומה של ישראל.
מצד שני, אין לנו פרטנר אמיתי למו"מ על שלום עם הפלשתינים, שהוא התנאי לשלום איזורי. ניסינו בדור האחרון את כל הדרכים: הסכמי שלום עם מדינות שכנות, מתווה האוטונומיה, הסכמי אוסלו, הסכם חברון, הסכם וואי, ההינתקות, ועידות פסגה, מסעות דילוגים - וכלום. הצד השני אולי חותם על הסכמים, אבל מפר אותם כמעט מיד. וכאשר יש מו"מ, משמעות דרישותיהם של הפלשתינים - ובראשן זכות השיבה וחלוקת ירושלים - היא חיסולה של ישראל כמדינה יהודית.
אמירה נהירה וברורה על הממשלה הבאה להבהיר בצורה הברורה ביותר: אין לנו כרגע עם מי לדבר. כאשר תהיו מוכנים לנהל מו"מ רציני, בלי דרישות בלתי-אפשריות ובלי סחטנות טרוריסטית, תתקשרו אלינו. בינתיים יש לנו דברים הרבה יותר חשובים לטפל בהם.
בנקודה זו ודאי תישמע הטענה, שהשלום חיוני כדי שנוכל להפנות משאבים לטיפול בבעיות הפנימיות. זה פשוט לא נכון. הטבלה המצורפת [ראה משמאל] משווה את שיעור הצמיחה בתמ"ג בישראל, במדינות ה-OECD ובגוש האירו בעשר השנים האחרונות. לאורך התקופה, גם בשנות האינתיפאדה וגם בשנים של מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה" - הצמיחה בישראל הייתה מהירה מאשר בעולם. ההאטה הכבדה אצלנו הייתה על-רקע פקיעת בועת ההיי-טק, וכך גם המיתון הנוכחי. כלומר: מה שמשפיע באמת על הכלכלה הישראלית הוא המתרחש בכלכלה העולמית, ולא המתרחש בזירה המדינית-ביטחונית שלנו.
ודאי שבטווח הארוך השלום יאפשר להקצות משאבים לצרכים אחרים. אבל זה בטווח הארוך, כי בטווח הקצר יש הוצאות על נסיגות ובנייה, וגם צריך לשמור על רמת מוכנות גבוהה. ובכל מקרה, אין לנו זמן לחכות עד אז. האיומים הקיומיים של קריסת שלטון החוק ומערכת החינוך, בוערים מכדי שנוכל להמתין עד שמתישהו, בעתיד, אולי יקום מנהיג פלשתיני שניתן יהיה לדבר איתו ולסמוך על מילתו.
לא משנה מה יהיה הרכב הממשלה הבאה ואפילו לא משנה מי יעמוד בראשה. המשימות הדחופות ביותר הן בתחומי הפנים: חוק, חינוך. אם תרצו ראשי תיבות - ממשלת ח"ח: גם חיזוק חיובי, גם חוק-חינוך. לממשלה כזו, אם תפעל במהירות ובנחישות, באמת יגיעו מחמאות.
