נכון לרגע זה, ט"ו בשבט התשס"ח, אי-אפשר לדעת למי יצביעו רוב אזרחי ישראל. דבר אחד אפשר לומר בבירור: את רוב הקולות בבחירות האלה תקבל מפלגת המיואשים. בלי רשימה, בלי מצע מסודר ובלי קמפיין זהו הציבור הגדול ביותר במדינת ישראל היום.
בשבוע שעבר נפתח מסע השמצה נרחב נגדנו - אלו שלא יבואו לקלפי ביום שלישי.
המסע החל בדבריהם של מדינאים נגד הנטייה ה"מסוכנת" הזו, וקיבל רוח גבית מהתקשורת. לכל פרשן יש הסבר אחר כשהוא מתחנן שנלך להצביע, כולם לא משכנעים, במיוחד אחרי שארבע שנים סיפרו לנו שכולם מושחתים.
אז מה גרם לכך, שואלים בתקשורת בארשת מודאגת, שארבעים אחוזים מהאזרחים לא יצביעו. לדעתי, השיקולים של נמנעי ההצבעה מורכבים ומגוונים. זה לא מדע מדויק ולכן אין תשובה חד-משמעית. אני יכול לדבר אך ורק על התחושות שלי ושל רבים מחברי, בני מחנה פוליטי מאד מסוים שהתייאשו משינוי כלשהו, ללא מהפכה אמיתית.
ראשית, כפי שכבר הוזכר פעמים רבות, אין מדובר בתופעה ישראלית. מדובר במגמה מערבית הולכת וגוברת. ולמה זה קורה? הדמוקרטיה המודרנית לא נבנתה ביום אחד. בתהליך ארוך שידע עליות ומורדות ונמשך מאות שנים, עבר הכוח במדינות שונות במערב מהשלטון אל העם. את נקודות הציון המרכזיות כולנו מכירים: המאגנה כרטה, מסיבת התה של בוסטון, המהפכה הצרפתית, הנאום של מרטין לות'ר קינג הצעיר ונפילת החומה בברלין. בין אירוע לחברו נמשך ללא הרף תהליך ארוך של הפנמת הערכים החדשים, של הבנה אנושית שהעם יכול וצריך לקחת את גורלו בידיו.
הדמוקרטיה המודרנית אינה רק צורת שלטון. כל גורם מרכזי בחייו של האדם הדמוקרטי עבר תהליך דמוקרטיזציה. המשפחה, העבודה, צורות הבילוי, חיי החברה, הרגלי צריכה ואמצעי תקשורת. בשלב מסוים באמת חשבנו שאנו אדונים לעצמנו, שרצון העם הוא אכן מה שמנהל את המדינה וגם אם אנחנו בדעת מיעוט, הרי שהכרעת הרוב מכובדת על-ידי השלטון.
במקביל לתהליך הדמוקרטיזציה שלנו, ובין היתר בגללו, התרחש תהליך אחר בעל עוצמה זהה אך בכיוון מנוגד לחלוטין. בזמן שהמשטרים הדמוקרטיים מעניקים חופש ביטוי, מידע וחינוך, נוצר מצב של מעבר מידע ושיתוף ידע שהביא להתפתחות טכנולוגית אדירה שממשיכה עד היום. לכאורה, היה זה בשר מבשרה של הדמוקרטיה, אלא שאז נכנסו גורמים אחרים-השלטון ובעלי ההון.
השלטון שואף להעצים את כוחו ככל הניתן. להשגת מטרה זו הוא ישתמש בכל המשאבים הקיימים על-מנת לשלוט בחברה, המשאב העיקרי שלו הוא בעלי ההון ובכללם אמצעי התקשורת. הובס כינה את השאיפה הזו בשם לוויתן. הנטייה הזו לא פסחה גם על השלטון הדמוקרטי. השלטון לקח את הברכה הגדולה הזו שיצרה הדמוקרטיה והשתמש בה לצרכיו. הטכנולוגיה נרתמה לשירות המדינה ובלי שנשים לב הכוח עבר מהעם בחזרה אל השלטון והאליטות. אלא שהפעם העם לא יודע שהוא מדוכא, הוא בטוח שהשלטון עושה את מה שטוב לו. לכן הוא לעולם לא ימרוד. זהו השבר הגדול של הדמוקרטיה, שהבטיחה הגבלת שלטון ויצרה שלטון שמחזיק בעוצמה גדולה, גדולה מידי.
במדינת ישראל התקבלו יותר מדי החלטות היסטוריות שנראו כמחטף. מעולם לא בוצע משאל עם על ההחלטות הללו, מה שהגביר את חוסר האמון בין השלטון לעם. בשנות התשעים נכנס האקטיביזם השיפוטי שהפקיע את כוחו של הפרלמנט עוד יותר. למרבה האבסורד, ימין גדול הביא נסיגות. אפילו הניהול הפשוט של חיי היום-יום כבר לא בידינו. רצינו תקציב, קיבלנו חוק הסדרים.
כשמצביעים מרגישים שדעת הרוב לא מיושמת בגלל דילים פוליטיים או שיקולים קטנוניים, הם בוחרים לצאת מהמשחק או לבחור במישהו חזק שיעשה סדר. העובדה היא שמה שמפחיד את האליטות יותר מכל הוא אחוז הצבעה נמוך. מה שמוכיח שמי שלא מצביע-משפיע. הנשיא היטיב לבטא זאת, כשדיבר ביום פיזור הכנסת. כל ממשלה שתיבחר, אמר פרס, תהיה מחויבת לדרך השלום. מה אמירה כזו מותירה לאדם כמוני לעשות ביום הבחירות? מנגל!
