הגברת קמיר טוענת ובצדק, כי חופש המחשבה הוא בסיסה של כל דמוקרטיה. נכון הדבר, אך כמובן כאשר קיימת חריגה מאותו כלל קדוש של חופש החשיבה אלי הסתה, וחתירה תחת אושיות הדמוקרטיה בה מדובר - על-פי דעתי, הדמוקרטיה הופכת לאנרכיה.
כאשר ערביי ישראל בוחרים את נציגיהם לכנסת על-פי ראות עיניהם, זו אכן דמוקרטיה, אך כאשר אותם נציגים, היושבים בבית המחוקקים הישראלי-במדינה יהודית, מטיחים בנו כי אנו אורחים כאן ושהייתנו היא זמנית בארץ הזו, זוהי חתירה והסתה לכל דבר ואינה קשורה לחופש המחשבה, משום שאותם נציגים חותרים לשיתוף פעולה עם ארגוני הטרור השואפים להשמיד את המדינה הציונית, היהודית, ואינם מוכנים כלל לקבל את העובדה, כי הם הינם אזרחים ערביים במדינה יהודית, אך אינם אזרחים במדינת כל אזרחיה, ואף לא יהיו.
בהקשר זה, ברצוני לומר, כי איני מבינה כלל את המושג נאמנות, שהוא רחב עד מאוד, ועשוי אף לכלול את החרדים המסרבים להכיר במדינה הציונית או לשרת בצבאה (אך לעולם לא יסרבו לכספיה) ואף אותם ניתן בהחלט לכלול בקטגוריה של אזרחים בלתי נאמנים למדינת ישראל.
במידה שנוסחתו של ליברמן התייחסה לערבים בעיקר - אין ספק כי מדובר כאן בגזענות מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית, אך אם היא מתייחסת לכלל אזרחי ישראל אשר מסרבים להכיר ביישות הציונית, אזי יש להתייחס לאמירה באופן שונה.
איני מקבלת את הגירסה האומללה, כי יש לאשר מיכסה המאפשרת הליכה ללימודים בישיבה ללא חובת השירות הצבאי/לאומי.
גם בקרב החילונים ישנם רבים מאוד המשתמטים משירות צבאי בטענות שווא, כך שאם השירות הצבאי/לאומי הינו המפתח להגדרת הנאמנות, ייכללו בו עשרות אלפי ישראלים-יהודים גם כן. אך במידה שהגדרת הנאמנות היא מגזרית וכוללת אך בני מיעוטים, יש לפסול אותה על הסף.
הפירוש אשר כל אחד מאיתנו מעניק למושג נאמנות, הוא זה אשר לאורו נוכל לבחון האם אנו גזענים, שונאי מיעוטים, או שמא בגרנו מספיק על-מנת לבחון את החברה הישראלית כולה על כל יתרונותיה ומגרעותיה.
דמוקרטיה אינה מורכבת רק מזכויות, וישנן חובות האמורות להתחלק שווה בשווה בין כלל אזרחי המדינה, שאם לא כן, איננו חיים כלל בדמוקרטיה!
