היום, שלישי, 10 בפברואר, יום אחרי ט"ו בשבט, הולכים אזרחי ישראל אל הקלפיות וממלאים את חובתם האזרחית - להצביע. שהרי נאמר "מי שמצביע - משפיע".
הפעם, החלטתי לא להצביע. במודע. כמובן שעלי לנמק את החלטתי. הנה נימוקיי:
1. הגעתי למסקנה שאינני משפיע. בקלפי ביום הבחירות, כשאני בוחר במפלגה, בעומד בראשה, אני בפועל בוחר גם בכל המועמדים של המפלגה. מועמדים אלה נבחרים בבחירות פנימיות מקדימות של כל מפלגה על-ידי חברי המפלגה הרשומים.
בדיעבד גיליתי שמספרם של חברי המפלגה המופיעים להצבעה המקדימה (פריימריז) אינו עולה על 30,000 עד 40,000 אזרחים. דהיינו, חברי מפלגה שמספרם הוא מעט יותר ממנדט אחד בכנסת קובעים לכל המצביעים ביום הבחירות לכנסת מי ישובץ במקום ריאלי ויכהן כשר, או יו"ר ועדה, או מצליף הסיעה, או יו"ר הכנסת, ומי ישובץ במקום בלתי ריאלי.
לטעמי, אין זו בחירה דמוקרטית אלא החלטה של קבוצת אנשים שמספרם קטן מדי מכדי לקבל החלטות כאלה.
הפיתרון: לדעתי, ההחלטה לקבוע את השרים הייתה צריכה להיות זכות הנתונה רק לראש הממשלה. אותו אנו בוחרים. אם בחרנו בו, אנו אמורים לסמוך על שיקול דעתו. לא רק לגבי החלטות מדיניות, צבאיות וכלכליות אלא גם שיקול דעת למנות בעלי תפקידים, עם פיקוח מקביל של הכנסת.
והנה מגבלה נוספת בשיטה הקיימת. אזרח ישראלי רשאי להיות חבר מפלגה אחת בלבד. כלומר, אם תוצאות הבחירות המקדימות באותה מפלגה אינן לרוחו - אין לו אפשרות לעבור לבחירות המקדימות של מפלגה אחרת.
מניסיון העבר מבחירות קודמות, הרכב חברי הכנסת בסיעה אינו לטעמי. לא בגלל הדעות שלהם. מקובלות עלי דעות שונות מאלו שקרובות לליבי. הסיבה העיקרית להסתייגותי מהמועמדים נובעת מעצמאותם היתרה ומחוסר המעש שחלק ניכר מהם מפגין בעבודתו בבית המחוקקים.
במה זה מתבטא? בתשומות (ימי העבודה בשנה, שכר והטבות) מול התוצאות (שיפור באמצעות חקיקה ותפקוד משרדי ממשלה. פירוט בנימוק השלישי).
2. ההנהגה הנבחרת איננה מדווחת על פעילותה לאזרחים - ישנה תחושה של משחק מכור בתהליך הבחירות. הנבחרים פונים אל הבוחרים זמן קצר לפני הבחירות. בפרק זמן קצר זה הנבחרים מאזינים לציבור ומסבירים את מעשיהם ומבטיחים הבטחות. יום לאחר הבחירות, מורידים הנבחרים מסך של תלישות וניכור בינם לבוחרים. מעתה ימעיטו להתייחס אל הבוחרים עד למערכת הבחירות הבאה.
בישראל לא קיימת שיגרה לפיה ראש הממשלה עורך שיחה שבועית, או חודשית, עם האזרחים במקום פומבי בו יהיה נוכח קהל שיוכל גם להגיש מראש שאלות ולקבל עליהן התייחסות במסגרת מגבלות הזמן והטעם הטוב.
במדינה תוססת כמו שלנו, אנו האזרחים מעוניינים לקבל דיווח תקופתי - כמו לדוגמא בעלי המניות של חברה הנסחרת בבורסה - על מצב האומה ותמונת מצב של נושאים עיקריים בפעילות הממשלה. הרי השקענו במדינה (בהצבעה בבחירות ובמילוי חובותינו האזרחיות). למה שלא נקבל דיווח על התקדמות השיפור ומצב ההבטחות שניתנו לנו לפני הבחירות? לצערי, זה לא נעשה.
3. ההנהגה הנבחרת איננה פועלת ביעילות בתחומי אחריותה - מקריאה וצפייה באמצעי התקשורת וניסיון אישי בחלק מהמקרים, אני מתרשם כי משרדי הממשלה אינם פועלים בצורה נאותה.
דוגמאות לכך הן המצב בתחום הרפואה (משרד הבריאות), תחום התשתיות - המחסור במים, אנרגיה, הסעת המונים (משרד התשתיות), תחום התחבורה (תשתיות הכבישים ותאונות הדרכים), חינוך ומצבם הלימודי של תלמידי ישראל בהשוואה למדינות מתקדמות בעולם (משרד החינוך), ביטחון פנים - תחושת הביטחון של האזרח ומצב בתי הכלא (משרד לביטחון פנים), משפטים ומשך הזמן בו מתברר תיק בבתי המשפט (משרד המשפטים) ועוד.
ישנה תחושה מתמשכת של חוסר אונים הנובע מבינוניות האנשים המופקדים בכל משרד ממשלתי ומחוסר יד מכוונת שיטתית. בעיה מובהקת של ניהול. בכל פעם מגיע שר פוליטי לאחד המשרדים, לומד את הנושא ועושה כמיטב יכולתו - ללא תוצאות טובות. התוצאה, אנו נוטים יותר להתמודד עם בעיות שהגיעו לשלב של משבר. מצב של חוסר ברירה. בעיות אלה היו ידועות מזמן ויכלו להיפתר לו היה נעשה תכנון נאות והיו מתקבלות החלטות סבירות בזמן.
בסקטור הפרטי, שר שהיה נוהג בצורה כזו היה מפוטר מתפקידו. אך לי, האזרח, למרות שבחרתי בו (בעקיפין, באמצעות מפלגתו) אין יכולת להסיר אותו מתפקידו. לא באמצע הקדנציה ולא לקראת הבחירות הבאות. השיקולים למנות איש פוליטי לתפקיד שר אינם כוללים לצערי את יכולתו הניהולית ומנהיגותו.
הפיתרון: ראש הממשלה הנבחר היה צריך לנהוג אחרת. להתעלם מהמנגנון המפלגתי ולמנות לתפקידי שרים אנשים מקצועיים בנושא הניהול עם יכולת מוכחת בהצלחות קודמות. ראש הממשלה היה צריך לקבוע בתחילת כהונתו לכל משרד ממשלתי 10 מטלות חיוניות שיש לבצע עם לוחות זמנים מוגדרים ועם מבחני הצלחה (מה ייחשב להצלחה במטלה ומה לא) ולדווח לבוחרים, אזרחי המדינה, על מצב ההתקדמות של כל מטלה, עם הפקת לקחים על כל אי הצלחה.
זה לא נעשה!
לנוכח אי היכולת לשנות את המצב בשלושת הנימוקים שפרטתי, הגעתי למסקנה כי המערכת הפוליטית בישראל מתעלמת מקיומי. היא זקוקה לי רק ביום הבחירות ולאחר מכן אני בעיניהם כאבק פורח. אינני מקבל גישה זו. זהו חוסר כבוד בסיסי.
לפיכך, החלטתי לשנות את כללי המשחק. מעתה, אצביע במערכת הבחירות רק אם לפני כן במהלך הקדנציה של הממשלה יתברר לי כי שלושת הנימוקים שגרמו לי לא להצביע - השתנו. הפעם, אני דורש הוכחת שירות מראש.
אני יודע שהצבעה או אי הצבעה של אזרח אחד - איננה מרשימה את מקבלי ההחלטות. אבל יש לי שתי תקוות. האחת, שרבים יחשבו כמוני. והאחרת, שמעתה אחוש יותר טוב. לא אחוש פראייר! ההצבעה שלי בקלפי איננה עניין של מה בכך. יש לה ערך ולא אתן לשלטון לפגוע בערך הזה.
