בימים כתיקונם
ד"ר דוד צנגן אחראי למרפאה לאנדוקרינולגיה של ילדים בבית-החולים "הדסה" בירושלים. התמחותו באבחון, טיפול ומעקב אחר ילודים, תינוקות, ילדים ומתבגרים, הסובלים מהפרעות הורמונליות. מלבד זה, הוא רופא בחטיבת מילואי חי"ר.
כרופא ב(מיל.), נקלע עם חבריו לנשק לקרב על ג'נין במבצע "חומת מגן" באפריל 2002. לאחר הקרב לקחו ד"ר צנגן והלוחמים ללב את ההתקפות השקריות עליהם. הם ידעו את האמת על המבצע - למרות יללות "יפי-הנפש" וסייעני הטרור, שהגיעו לשיא בסרט השקרי, "ג'נין, ג'נין", של מוחמד בכרי.
באין איש, החליטו הלוחמים להתארגן, ותבעו לדין את בכרי ואת מי שסייעו לו להפיץ את שקריו, שנארזו כביכול במעטפת קולנועית.
"מאבקו האישי והציבורי של ד"ר דוד צנגן בסרט 'ג'נין, ג'נין', ביוצר הסרט ובמפיציו הנו מופת למלחמה אמיצה ועיקשת של אדם אחד למען אתיקה ויושרה ביצירה הקולנועית הישראלית" - קבעה ועדת הפרס לביקורת התקשורת על-שם אברמוביץ', שמעניקה
האגודה לזכות הציבור לדעת.
"על אף שאין זה מתחום עיסוקו כלל, ד"ר צנגן שלא כחלקים ניכרים בתקשורת, לא הסכים להבליג על עיוות המציאות, השימוש בשקרים והמניפולציות. הוא החליט להיאבק על שמו, על שמם של חבריו, ובעצם על שמה של מדינת ישראל. ד"ר צנגן לא התיירא מהביקורת הקשה שנמתחה כנגדו, ונלחם באמצעות תביעות משפטיות, טורים בעיתונות, הרצאות וכל דרך שעמדה לרשותו. בכך עשה מעשה של ביקורת תקשורת מהמעלה הראשונה".
בעבר כבר
הבעתי תמיהה על הצורך של חיילי המילואים ושל המשפחות השכולות להגן על כבודנו. לעניות דעתי, זה תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, והוא כשל בו - כמו בהרבה מתחומי עיסוקו.
לא הבנתי מדוע הפרקליטות - או הפרקליטות הצבאית - לא הגישה עד היום תביעה פלילית על הוצאת דיבה נגד בכרי בגין סרטו השקרי והשערורייתי. הרי הסרט קיים, וכבר ראו אותו כמה וכמה אנשים. בכך נוצר, לכאורה, היסוד לתביעת הדיבה. והרי הנופלים והלוחמים היו בג'נין כ
שליחינו, ולא במשימה פרטית. בהזדמנות זו הייתי חושב גם על הפעלת הסעיף השערורייתי ב"חוק העונשין", הדן בהעלבת עובד ציבור.
שאלה אחרת, שמציקה לי, היא כיצד ארגונים ציבוריים, הניזונים מתקציבים ציבוריים (כלומר, אנו מממנים אותם), מרשים לעצמם ליזום דיבה כזו על גיבורים לאומיים, על לוחמים בצה"ל, או על הנופלים במערכות ישראל?!
