תוצאות הבחירות מראות יותר מכל על הפער המתגלע בין שלושת הגושים בחברה הישראלית, גוש השפלה המרכזית, גוש ההר והשוליים, והגוש הערבי. גוש השפלה המרכזית מיוצג על-ידי ציפי לבני (הבועטת במורשת אמה, מבכירות המחנה הלאומי). גוש ההר והשוליים מיוצג על-ידי נתניהו המחזיק במורשת אביו, (מבכירי המחנה הלאומי), ובערבים אין מה לדון, הם האויב, נציגי ההמון הערבי-מוסלמי ששואף לפלוש לכאן ולמחוק את המדינה היהודית מן המפה.
מה מייחד את גוש השפלה המרכזית משאר ארץ ישראל? רק דבר אחד. הבידוד ממגע יום-יומי עם האויב הערבי. ככל שהבידוד מן הרוב הערבי הלוחץ אותנו יותר מושלם, כך הנטייה לשגות באשליות השלום מודגשת יותר. ככל שהמגע הדוק יותר, כך הידיעה שיונת השלום היא למעשה נץ טורף מוצקה יותר. יהודי השפלה המרכזית מבודדים מן המגע עם הערבים בשמיכה עבה של התיישבות יהודית בהר ובשפלה הפנימית ולכן אינם מפנימים את העובדה שאנו היהודים איננו רוב בארץ, אלא מיעוט המנסה להכתיב גבולות לרוב הערבי-מוסלמי ההומה מסביב.
באופן הקשה ביותר (תוכנית ההתכנסות מבית קדימה) אפשר לומר שגוש השפלה מוכן למסור את גוש ההר-שוליים לידי האויב הערבי אם יידע שהבידוד שלו מן הערבים, ולכן הגטו החמים של השפלה המרכזית, יתקיים. אלא שהעובדות מראות את ההיפך. ברגע ששליטת המדינה בהר ובשוליים מתרופפת, פורץ הרוב הערבי במלחמה, ויונת השלום מתחילה להמטיר אש וגופרית גם על השפלה המרכזית. תוצאות הבחירות של 2006 משקפות את הצלחת מבצע "חומת מגן". תוצאות הבחירות של 2009 משקפות את כשלונות "עופרת יצוקה" ו"לבנון 2". יותר יהודים חשים באיום של יונת השלום על קיומם ורווחתם. יש מי שאומר זאת בגלוי (ליברמן), ויש מי שמסתתר מאחורי ניסוחים מעורפלים של "שלום כלכלי".
עכשיו השאלה. האם יתאחדו הגושים כדי להילחם באויב, או האם ינהלו פוליטיקה של נדמה לי שהאויב הערבי הוא פרטנר לגיטימי לגוש המבודד ממנו. אם יתאחדו, וילחמו ביחד באויב, יש סיכוי לניצחון אמיתי. אם גוש השפלה, המתויג כגוש השמאל, יחבור לערבים על תקן של "אופוזיציה" נשוב לסיבוב הבא של הקרבות ללא סיכוי לניצחון. עכשיו נראה אם יש מנהיגות או סתם פוליטיקה.
