שש פרשות בתורה קרויות על שמות אנשים. ומעניין, שרק שניים מתוכם הם יהודים צדיקים: שרה אמנו ("חיי שרה") ופינחס הכהן. עוד אחת קרויה על שמו של רשע (קרח), ושלוש האחרות נושאות שמות של גויים: נח, יתרו ובלק. וגם כאן יש חלוקה: נח הוא "צדיק תמים בדורותיו", בלק הוא המלך המבקש לקלל את ישראל, ויתרו - בעצם, מהו יתרו?
בתורה יש ליתרו שני תארים, המופיעים בצמידות בראש פרשתנו: "כהן מדיין, חותן משה". לכאורה - תרתי דסתרי. מצד אחד, הוא כהן לעבודה זרה. מצד שני, הוא חותנו של איש האלוקים, אדון הנביאים ונותן התורה. חז"ל מוסיפים ומספרים לנו שיתרו היה אחד מיועציו של פרעה כאשר הטיל את הגזירות על ישראל, אך מאוחר יותר התגייר. בספרי הנביאים אנו מוצאים במפורש, שצאצאיו של יתרו קיבלו אחוזה בארץ ישראל, למרות שאפילו אם אבי-אביהם התגייר - אין הם זכאים לנחלה, שכן זו ניתנה רק לצאצאי יעקב.
בקיצור: לפנינו אישיות מורכבת ומרובת פנים. כהן לעבודה זרה שהתגייר. יועצו של פרעה שנתן את בתו ליריב המר ביותר של מלך מצרים. מי שהצטרף לעם היהודי, אך בכל זאת נותר איפשהו בשוליים. ומעל לכל: מי שבעצתו הוקמה מערכת המשפט הראשונה בעם ישראל, כפי שמספרת התורה השבוע.
אז כיצד אנו צריכים להתייחס ליתרו? לגבי נח, אותו מכנה התורה "איש צדיק תמים היה בדורותיו", נחלקו חז"ל בצורה קיצונית. יש האומרים שהיה צדיק רק באופן יחסי לדור המושחת בו חי, ויש האומרים שאם בדור כזה היה צדיק - צאו וחישבו מה הייתה מעלתו בדור משובח יותר. ואם לא ברור כיצד עלינו לראות את מי שהתורה עצמה מעניקה לו - באופן נדיר מאוד - תואר משלה, מה עלינו לחשוב על יתרו, לגביו נמנעת התורה מחיווי שכזה?
את התשובה אנו יכולים למצוא דרך מי שהכיר את יתרו טוב מכולם - משה רבנו. הבה ונראה כיצד משה מתייחס ליתרו, ובמשקפיים אלו נתבונן בו גם אנחנו.
במפגש הראשון בין השניים, משה פסיבי לחלוטין. יתרו מזמין את הפליט, שברח ממצרים ושסייע לבנותיו, להתיישב בביתו. משה מסכים ומאוחר יותר יתרו נותן לו את ציפורה לאישה. משה הופך לרועה צאנו של יתרו, ואז מגיע מעמד הסנה ומשה הופך לשלוח ה' אל פרעה. אך משה אינו הולך מיד. הוא חוזר ליתרו ומבקש את רשותו לחזור למצרים: "אלכה נא ואשובה אל אחַי אשר במצרים ואראה העודם חיים". ורק לאחר שיתרו נותן לו את ברכת הדרך - "לך לשלום" - משה חוזר למצרים.
כבר שאל גדול אחד: הרי הקדוש ברוך הוא שולח את משה למצרים; לשם מה הוא זקוק לרשותו של יתרו? והשיב: אילו משה לא היה נוהג כבוד במי שהעניק לו מקלט ומשפחה, אילו משה היה קם ומודיע שהוא עוזב - הוא לא היה ראוי להיות מנהיג. זהו נימוס בסיסי, כבוד מינימלי למי שגמל עימו טובה ולאבי-אשתו.
המפגש המרכזי המגע המרכזי בין השניים הוא בפרשתנו. יתרו, ציפורה, גרשום ואליעזר מתקרבים למחנה ישראל. על-מנת שלא להפתיע את משה, יתרו שולח אליו שליח: "אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עימה". אומר רש"י: אם אינך יוצא לכבודי - צא לכבוד אשתך ובניך. יתרו מבין שמשה עשוי להסתייג ממנו, בשל עברו (ובעצם זהו גם ההווה שלו. שימו לב שהתורה שבה ומכנה אותו "כהן מדיין" - לאמר: זוהי זהותו), ולכן הוא שם את עצמו בצד.
אך מה עושה משה? "וייצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום". לא רק שהוא יוצא לקראת יתרו - ולא לקראת ציפורה ובניו; לא רק שהוא משתחווה לו, כראוי לחותן בא בימים; הוא מנשק אותו, שואל בשלומו ומכניס אותו לאוהלו. זה הרבה יותר מאשר כבוד פורמלי. זוהי חיבה אמיתית. ואת כל זה משה עושה עוד לפני שהוא מספר ליתרו את נפלאות יציאת מצרים ולפני שיתרו מכריז: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים".
הכבוד הזה אינו נותר במסגרת משפחתית מצומצמת. כאשר יתרו זובח לה', מזמין משה את אהרון ואת זקני ישראל להשתתף בסעודה. חז"ל אומרים, שעוד קודם לכן חלקו ראשי ישראל כבוד ליתרו, משום שכאשר ראו את משה יוצא - הצטרפו אליו. כלומר: משה מפגין בצורה הגלויה ביותר את יחסו לחותנו. ונזכיר שוב: זהו עדיין כהן לעבודה זרה, שאמנם מצהיר על אמונתו בה' וגם זובח לו, אך בתפיסה האלילית הקדומה היה מקום ליותר מאל אחד, ולכן אין זה ברור כלל שיתרו מקבל את עולו של ה' כאלוקים היחיד.
למחרת מצטרף יתרו למשה היושב לשפוט את העם, ואז נותן לו את העצה הידועה למנות שופטים. מעניין מאוד להשוות את הסיפור בפרשתנו לזה המופיע בפרשת "דברים". שם אומר משה לעם, שהיוזמה למינוי השופטים הייתה שלו: "ואומַר אליכם בעת ההיא לאמר: לא אוכל לבדי שאת אתכם... הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם". הכיצד? האם משה, העניו מכל אדם, מתהדר בנוצות לא לו?
נראה לומר, שמשה עושה זאת דווקא משום שהוא רוצה שעצתו של יתרו תתקבל. הוא חושש מתגובה שלילית של העם, אם יתברר שהרעיון הוא של אותו אדם שהיה מיועציו הקרובים ביותר של פרעה. משה מעדיף לשנות מפני השלום (וכבר לימדונו חז"ל שהדבר מותר בהחלט): הוא לא אומר שזה רעיון של יתרו שהתקבל על דעתו שלו, אלא אומר שיש לו רעיון - בלי לציין את מקורו. את האמת במלואה הוא כותב בפרשתנו, פרשת מתן תורה, אשר לפי דברי חכמינו נקראת על שמו של יתרו בזכות אותה עצה.
בדרך לארץ ישראל המפגש השלישי בין משה ליתרו מתואר בפרשת "בהעלותך". שם מבקש משה מיתרו שיצטרף לעם ישראל בדרכו לארץ המובטחת. יתרו מסרב: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". אך משה אינו מוותר: "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים". אנחנו עומדים להפוך משבט נודד לעם לוחם, ולאחר מכן - לבעלי הבית בארצנו. אבל אין לנו שום ניסיון - לא מדיני, לא מינהלי, לא צבאי, לא דיפלומטי. לעומת זאת, אתה מילאת תפקידים בכירים בחצרו של פרעה ובממלכת מדיין. הניסיון שלך חיוני עבורנו. אנא בוא, "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עימנו - והטבנו לך". נגמול עימך טובה תחת טובה, תקבל נחלה בתוכנו.
לא ברור כיצד מסתיים אותו דו-שיח. אומנם יתרו לא משיב בשלילה על בקשתו והבטחתו של משה, אך לא נאמר גם שהוא השיב בחיוב ולא נאמר שהוא הלך עם ישראל. רק מן הסיפור על כך שצאצאיו קיבלו אחוזה באזור יריחו, אנו למדים שלכל הפחות בני משפחתו - אם לא הוא עצמו - אכן הצטרפו לישראל בכיבוש הארץ.
מכל מקום, עצם ההפצרה של משה והעובדה שהתורה מספרת לנו עליה מלמדות אותנו, על החיוב הרב שבו ראה משה את חותנו. שהרי אם רק נסיונו היה נחוץ - היה יכול לבקש מיתרו קורס מזורז במדע המדינה, אולי שישאיר משהו בכתב, אולי שימליץ על מישהו אחר שיכול לסייע. אך משה רוצה את יתרו עצמו, ושימו לב שבתחילה הוא כלל אינו מדבר על הצורך המעשי בו. "לכה איתנו והטבנו לך, כי ה' דיבר טוב על ישראל" - בוא איתנו, כי מגיע לך שתיהנה גם אתה מהטוב הצפון לנו.
מדוע? ודאי שמשה אינו פועל בנפוטיזם. את הכבוד המגיע ליתרו על הסיוע האישי שהעניק לו, כבר נתן לו משה במפגש המתואר בפרשתנו. כעת מגיעה ליתרו הוקרה על עצתו במינוי השופטים. לא רק שיתרו הניח את היסודות לחברה מתוקנת בעם ישראל, שהרי חברה כזו לא יכולה להתקיים בלא מערכת משפטית. הוא גם איפשר למשה להעביר את דבר ה' למאות אלפי בני ישראל במהירות וביעילות.
הכבוד שמעניק משה ליתרו, רצונו הכן בקבלת עצתו ונסיונו, מאמציו לשכנע את יתרו להצטרף לעם ישראל בארצו - כל אלו חייבים להביא אותנו למסקנה, שיתרו היה אדם דגול וראוי להערכה.
