במרכזה של הפרשה אנו מתוודעים לעשרת הדיברות ולמעמד קבלת התורה בהר סיני, מעמד שעיצב את הזהות היהודית של עמנו לדורות ומהווה את הקוד הסודי לקיומנו הפנומנלי ולשרידותנו הפלאית והעל-טבעית את שנאת העמים ומאורעות האנטישמיות שאיימו לכלותנו.
ניסוי וטעייה לכאורה, ראוי היה איפוא שהפרשה תישא את שם המעמד ההיסטורי המכובד ותנציח את שמו. במקום זאת היא נקראת על שם יתרו. השאלה המתבקשת היא, במה זכה האיש שמעמד הר סיני המקודש יונצח על שמו. השאלה מתחדדת לאור העובדה שהאיש, חותן משה, היה בעברו כומר בעל מעמד כלכלי וחברתי גבוה, שכל סוגי העבודה זרה נוסו על ידו. אין ספק, רקורד אישי וביוגרפיה אלילית-פאגנית בשיאה המהווים אנטיתזה מובהקת ליהדות.
דומה שבעצם השאלה נעוצה התשובה. יתרו שניסה את כל הדתות האליליות האפשריות בעולם, בשיטת ניסוי וטעייה, התאכזב מכולן, ונטש את כל עושרו וכבודו לטובת היהדות – הוא העדות האישית, החיה והמוחשית ביותר, לעליונותה הבלתי מעורערת של היהדות על פני כל הדתות ולאמיתותה המוחלטת. במסעו התיאולוגי הארוך, דרך ההתנסות הפרטית, מכמורה אל חיק המצוות, הוא משמש מודל וסמל לאהבת התורה.
אב-טיפוס לגרים יתרו הגר הראשון, חלוץ הגיור, שהתגייר וגייר את כל משפחתו, משמש אב-טיפוס לגיור כהלכה, וכי אין גיור ללא שמירת מצוות. הוא ההמחשה האישית לסור מרע ובחירה בטוב. בעוד משה רבנו מגלם את כל נשמות ישראל לדורותיהן, שעמדו על הר סיני וקיבלו עליהם את עשרת הדיברות, כבסיס לתרי"ג מצוות, יתרו מגלם את כל הגרים במעמד הירואי זה.
גלריה מפוארת של חכמי ישראל שהתגיירו, או שמוצאם ממשפחת גרים, דוגמת רבי עקיבא, רבי מאיר בעל הנס, שמעיה ואבטליון, ואונקלוס, שתרגומו הארמי המפאר כל חומש הוא מקור פרשני חשוב ונקרא בכל שבת, במסגרת קריאת הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום" - הם דוגמא מובהקת ליהדות מתוך בחירה אישית. בדומה ליתרו ולרות המואבייה הם מוכיחים את מהות הגרות - כמו מהות היהדות - קבלת מצוות. העובדה שהפכו לאייקונים ביהדות ובהלכה מצביעה על כך שהיהדות, בניגוד לדעה הרווחת, היא אנטי-גזענית. ואילו העובדה שהגיעו ליהדות מתוך בחירה שלהם, ולא בדרכי תעמולה, מוכיחה שהיהדות – בניגוד לדתות אחרות – היא אנטי-מיסיונרית.
גם יתרו הופך ליועץ אסטרטגי של משה, בעצתו החכמה למנות לעם שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, כדי להתמודד עם קשת רחבה של בעיות ומשפטים, ולתת מענה הולם לכל פניות העם. זאת מבלי להעמיס עומס יתר על משה, שיוכל להתפנות לייעוץ הלכתי, או לפתרון בעיות שנויות במחלוקת ובלתי מוכרעות.
המידות שנדרשו למינוי השופטים, כפי שהציע יתרו, משקפות את מידותיו הוא, ויכולות לשמש דוגמא אישית ומודל לכל מינוי ציבורי. הם נדרשו להיות אנשי אמת, יראי שמים, שונאי בצע ועשירים כדי למנוע כל סחטנות.
יתרו, שדבק במשה הצדיק ובדרכו, מגלם בדמותו ובאורח חייו גם שלום וענווה, המאפיינים את התורה. הוא ראה את עצמו כחותנו של משה, ולא להפך, כפי שהיה במעמדו ככומר. כמי שנטש את כל עושרו, במסעו אל היהודים במדבר, הוא גם מסמל את התפיסה האנטי-רכושנית שאף היא מיסודות התורה.
לא לשווא התורה ניתנה במדבר. המדבר הוא סמל התפיסה האנטי-טריטוריאלית והאנטי-חומרנית שהיא יסוד היהדות. בניגוד למדינה, שהיא תנאי בסיסי לקיום עם, הקיום של העם היהודי אלפי שנים בגלות, ללא כל ארץ משלו, נתון למלתעות חיות-אנושיות-טורפות, הוא קיום ניסי בזכות התורה ושמירת המצוות. המדבר הוא גם הוכחה נצחית כי קיום התורה מתאפשר תמיד, ללא תלות בתנאים חומריים בסיסיים. כתוצאה מכך המדבר גם מגביר את הביטחון בה' והאמונה בו.
נעשה ונשמע יתרו הוא רק המחשה אחת לדבקות ללא פשרות ביהדות. את ההמחשה העיקרית לגדולת ה' חוו ישראל במו עיניהם בניסי מצרים וקריעת ים סוף. זו גם הסיבה שיציאת מצרים, ולא בריאת העולם המשמשת בסיס לאמונה אוניברסלית, היא המשמשת בסיס לעשרת הדיברות ולמתן תורה. כל המצוות הן זכר לנס יציאת מצרים המוחשי, הפותחת את סידרת הדיברות. הפנייה היא אינדיבידואלית לכל יהודי באשר הוא, ללא הבדל מעמד, מין וגיל. על כל יהודי להפנים את "אנוכי ה'", ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מזהותו האישית ומאורח חייו, ולחיות את המצוות המפתחות את אישיותו (בדומה למשקולות) כאילו קיבלן היום הזה. כאן ועכשיו.
עשרת הדיברות הם שילוב של מצוות מעשיות שבין אדם למקום, שבמרכזן מצוות השבת, ובין אדם לחברו. אין חצי תה חצי קפה. אין תורה לחצאים. יש שני לוחות הברית לשני סוגי המצוות המהוות את שלמות התורה ושלמות העם היהודי וייחודו. לכן גם התורה ניתנה מתוך אחדות, כאיש אחד בלב אחד. מטרת המצוות היא לרומם את העם היהודי בפרט ובכלל "למען נַסּוֹת ה'", מלשון נס ודגל, וגם הניסיונות חותרים למטרה זו.
בניגוד לכל העמים, שדחו את קבלת התורה כלא-מתאימה למנטליות העבריינית שלהם, העם היהודי קיבל את התורה ברצון, מתוך בחירה והתקדשות, כשהסיסמה האולטימטיבית היא "נעשה ונשמע". כמו באולטרה-סאונד, העם ראה את הקולות. אולם כיצד מתיישבת תפיסה זו עם מאמר חז"ל, שה' כפה על ישראל הר (סיני) כגיגית? נראה לי כי אין הכוונה לכפייה במובן המקובל, אלא למתן תוקף של אמת אבסולוטית לתורה, בניגוד לאמת האנושית היחסית המוגבלת המולידה שלל השקפות ונורמות שונות, המשתנות מאדם לאדם ומחברה לחברה.
זאת ועוד: בהכרזה הקולקטיבית 'נעשה ונשמע' מוטבע דומני רעיון ביהייביוריסטי מובהק, המונח ביסוד קיום המצוות, שעליו הצביע ספר החינוך, כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". המצוות הן מכשיר להעצמה אישית ולהתפתחות האדם.
השבת, כמצווה מעשית מרכזית, המשמשת ברית בין ישראל לה', היא זכר ליציאת מצרים. אך ביסודה מונחת גם האמונה בבורא, ששבת מהבריאה ביום השבת. השבת, בדומה לתפילה ולמצוות אחרות, היא מדיטציה יהודית. כדי להתענג בה, ולחוש את עוצמתה הרוחנית, לא די במניעת חילול שבת, אלא יש לענג אותה בקידוש, בסעודות המצווה ובזמירות שבת. משום כך 'זכור' (קידוש השבת), ו'שמור' (מפני חילולה), נאמרו בדיבור אחד.
בין המצוות החברתיות בולטת בייחודה מצוות "לא תחמוד", שהיא מצווה רגשית בעיקרה. השאלה היא, כיצד אפשר לצוות על הרגשות. התשובה לכך נעוצה, כמו תמיד, באמונה, בהשקפה ובפסיכולוגיה, באמונה ובביטחון בה', כי אין אדם נוגע במלוא הנימה במה שמוכן לחברו (המן במדבר הוכיח זאת). זו גם הייתה התשובה של החפץ חיים ליהודי, שפתח חנות סמוכה ליד חברו.
הציווי נובע גם מתפיסה אנטי-רכושנית, כפי שציינו, שהיא הבסיס לקיום התורה בכלל. בהעדר תחרותיות והישגיות, אין חמדה לרכוש הזולת, שהיא נחלת ההשקפה המטריאליסטית בלבד.
ואחרון אחרון, המחשבה הפסיכולוגית, ש'לא בא בחשבון'. בדומה לבת הכפרי, כפי שמצביע אבן עזרא, שלעולם לא תחמוד את בן המלך, מתוך הכרה שהוא אינו בר השגה, לפחות בחברה פרטריארכלית ומעמדית.
