אומרים שבבחירות הביס גוש הימין את גוש השמאל. לא היה ולא נברא. גוש השמאל כבר מת מזמן והוא קיים רק בדמיונם הקודח (ובחשבון הבנק) של הספינולוגים והסוקרים. גם הימין הוא כבר לא כל כך ימין. המאבק היה בין שני גושים אחרים לגמרי - הגוש היהודי והגוש הישראלי ומיד אנמק.
מוות צפוי מראש הכתובת על מותו הצפוי של השמאל הייתה כתובה על הקיר שנים רבות. היא גם נוסחה בחדות, לפני כמה שנים, על-ידי גולן להט, דוקטוראנט צעיר (אז 28) לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל אביב, המגדיר עצמו כאיש שמאל.
השבר הגדול של השמאל בישראל, אומר גולן, בא בעקבות הסכם אוסלו. הוא מצטט - בספר "הפיתוי המשיחי, עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי" - דברים שאמר
אברום בורג, מראשי "מחנה השלום" לאחר חתימת ההסכם: "בימים אלה תם עידן ביהדות הדתית, תם עידן המפגש של משיח מבית הרב קוק ומשיח מבית לובביץ'. בימים אלה חוזר העידן של היהדות הרציונאלית, שרגליה על הקרקע ואינן במחוזות הגאולה".
"חלפו עשר שנים" - כותב גולן להט - "ורגליהם של אזרחי ותושבי ישראל אכן על הקרקע, ואולם לא על זו הרציונאלית מלאת התקוות, אלא דווקא על זו האלימה, המיואשת... קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ', אך החלה... את עידן המשיחיות המדינית של השלום".
הלם חורבן האמונה חבריו, אומר גולן, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם, חורבן אותו הוא משווה להלם שהיכה את הקומוניסטים בעולם עם היוודע פשעי סטאלין. וכמו הילד בסיפורו של אנדרסן אומר להם להט: המלך הוא עירום. טעיתם לאורך כל הדרך. אינכם רציונאלים מפוכחים הנטועים בקרקע המציאות. אתם מרחפים בהזיות שווא. אתם משיחיסטים [הניסוחים שלי - ז.ג.].
מן המחקר של גולן מצטיירת דמותו של
שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפיסקת הפתיחה לספרו "בראשית חדשה" כותב פרס: "הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו... התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפיתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה".
וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אמר כי ההסכם "שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה". ורן כהן אמר: "אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה". ושולמית אלוני: "זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה".
משיחיות חילונית ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על-פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. "שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס, כרגיל, ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: "מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ'רצ'יל).
תחושת הוודאות, אומר גולן, מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונאלית. וכל אלה מובילים למסקנה ש"התהליך הוא בלתי הפיך".
ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן "רק כלפי חוץ". מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם "קורבנות השלום".
הוויתור על העבר להט איננו נכנס לעובי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל "תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים - היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.
הצד הישראלי ערך "מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר
יוסי ביילין כי היא "סימבולית ואמוציונאלית".
מזרח תיכון חדש הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו, ובמיוחד שמעון פרס, היה החזון של "מזרח תיכון חדש". משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלשתינית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.
אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הלאוטמנים וההורביצים. אנשי התעשיה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב"תהליך השלום".
החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלשתינית והערבית כולה, את חששותיה מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.
לאור ניתוח זה של איש שמאל, מה פלא שמרצ נשארה עם שלושה מנדטים עלובים. שמפלגת העבודה התרסקה סופית. העם לא נתפס למשיחיות שקר.
בין ימין לשמאל כדי לדעת מה קרה בימין צריך לחזור קצת להיסטוריה. החלוקה בין ימין לשמאל במהפכה הציונית הייתה חדה וברורה. לשני הזרמים הייתה מטרה משותפת: הקמת מדינה יהודית עם מקסימום יהודים במקסימום ארץ ישראל. המחלוקת הייתה על אידיאולוגיה וטקטיקה. תנועת העבודה לזרמיה, כפי שהתגבשה באישיותו של בן-גוריון חתרה להשגת המטרה בדרך איטית (עוד עז ועוד דונם) של צבירת כוח כלכלי ביישוב ובמקביל לחולל מהפכה חברתית של בניית "סוציאליזם בימינו". התנועה הלאומית, כפי שהתגבשה באישיותו של ז'בוטינסקי, האמינה במהפכה לאומית על-ידי חינוך העם לצבאיות, השגת מטרות באמצעים מדיניים וצבאיים, ובניית חברת סעד צודקת אך לא סוציאליסטית.
טישטוש הגבולות הקמת המדינה טישטשה לגמרי את הגבול האידיאולוגי בין ימין ושמאל. מפא"י ששלטה במדינה כ-30 שנה הקימה משטר קפיטליסטי, הסוציאליזם נשכח או ננעל בקיבוצים, שהתקיימו בעיקר תודות לתמיכת המדינה ומחיקת חובותיהם לבנקים. אבל היו יחד עם זאת מסדר האבירים שתרם את התרומה העיקרית ליחידות העילית של צה"ל. מעוזי ההצבעה של מפא"י היו (בצד הקיבוצים) האזורים היוקרתיים בערים הגדולות של המעמד הבינוני והגבוה.
בעידן בו חשו עצמם בני עדות המזרח (בצדק) לסקטור הדפוק במדינה קנה בגין את אהדתם למרות שצמרת "חרות" הייתה על טהרת האשכנזיות הפולנית.
המהפך של ששת הימים מלחמת ששת הימים שיבשה סופית את הגבולות בין שמאל וימין. על גילוי הדעת למען ארץ ישראל השלמה חתמו, בצד אנשי "ימין", גם אנשי "שמאל" כמו: נתן אלתרמן, חיים גורי, דב סדן, רחל ינאית בן צבי, משה שמיר, זאב וילנאי, זרובבל גלעד ואליהם הצטרפו רבים מן התנועה הקיבוצית ה"שמאלית" (חוג עין ורד). את מפעל ההתנחלויות - זאת נוטים רבים לשכוח - לא התחיל גוש אמונים, אלא ממשלת מפלגת העבודה שיזמה את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובפיתחת רפיח (שאותה הרס בגין).
מלחמת ששת הימים העלתה את ניצני הכוח החדש של הכיפות הסרוגות. הציונות הדתית, שבמשך שנות דור השתרכה מאחור, כמגיש התה ברכבת הציונית, גידלה דור שראה עצמו נוטל הדגל הציוני של התיישבות והגשמה. כשהלהט הציוני דעך הן ב"ימין" של הליכוד והן ב"שמאל" של מפא"י הוא פרח בישיבות ההסדר ובהתנחלויות. יותר ויותר כיפות סרוגות חדרו לקורסי קצינים וליחידות עילית. בשמאל הקיצוני הפך צה"ל מושא להשמצות ולהשתמטות.
המציאות החדשה שנוצרה היא שהשמאל התמקד כמעט אך ורק בהתנגדות להתנחלות ובפנטזיות "תהליך השלום". העמדות הפנאטיות-משיחיות של השמאל הזה הלכו והתרחקו מן העמדות והתחושות של רוב הציבור הישראלי.
מה בין ישראלים ליהודים את התאוריה שאני מציע כאן כבר העליתי בשני מאמרים שפרסמתי לפני כמה שנים -
"המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה",
מה בין יהודי לישראלי.
(ההגינות מחייבת לגלות שקדם לי פרופסור משה קופל, מתמטיקאי מחונן, שלא פרסם את מאמרו בנושא אלא שלח לי אותו לאחר שאני פרסמתי. ראה על קופל
"בין הבלוגוספירה למסכת קינים".)
עיקרו של הרעיון: החלוקה המסורתית של העמדות השונות בציבור הישראלי אינה תופסת עוד. המחלוקת איננה בין ימין לבין שמאל, בין דתיים לבין חילוניים, בין מזרחיים לאשכנזים, בין עולים חדשים לבין ותיקים. אפילו לא בין עשירים לעניים. המאבק העיקרי הוא בין ישראלים לבין יהודים.
הישראליות איננה משנה סדורה אלא הלך רוח ("אכול ושתה", "עכשוויזם"). הישראליות ביסודה היא ניסיון לברוח מן הגורל היהודי. הבריחה הזאת נושאת פנים רבות. החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על-ידי נישואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית".
הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית בעיקר לאליטות החילוניות, המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.
אין לזלזל בישראלים. זהו מיעוט רב כוח - קואליציה של מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על-ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים. לא רק את הזיקה לארץ ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה.
היהודים הם הרוב בעם. נמנים עימם חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות. המשותף להם הוא אינסטינקטים קיומיים. הם מבינים שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית.
מה קרה בבחירות על-רקע התאוריה הזו אפשר להבין איך קרה ששס נחרדה מזליגת קולות לליברמן, ומרצ נמוגה בגלל זליגה לקדימה אולי גם לליברמן, וברק איבד את הראש למרות מה שהוא מחשיב כניצחון ב"עופרת יצוקה".
בבחירות הללו לא היה ימין ולא שמאל. אם נתחיל בליכוד האם דן מרידור, סילבן שלום ומיכאל איתן הם ימין? והאם קדימה היא שמאל (כפי שהתחזתה בראשית מערכת הבחירות)? שאול מופז הוא שמאל? ואבי דיכטר? וצחי הנגבי?
ובמפלגת העבודה? פעם התחזו ראשיה לפועלים. האם אהוד ברק הוא פועל שבנה במו ידיו את מגדלי אקירוב? ובוז'י הרצוג בא ממשפחת פועלים? וכך הלאה.
בקצרה: לא היה בכלל מאבק בין ימין ובין שמאל, וההבדלים בין הליכוד, קדימה והעבודה היו בעיקר במילים שהשתנו במהלך הקמפיין.
ליברמן היה שונה כי הוא דיבר אל הבטן של היהודי בישראל, אל פחדיו ואל האינסטינקטים שלו. ומכאן שאב את כוחו.
סוד הצלחת קדימה הייתי מגדיר את קדימה כאדולן או מתאדון של הפוליטיקה הישראלית. אלה תרופות הניתנות לאנשים המכורים לסמים קשים. הן מסייעת לגמילה מן הסם הקשה על-ידי כך שהן ניתנות בבליעה, השפעתן ארוכת טווח והן ניתנות למעקב ובקרה.
הרעיון הזה עלה בדעתי בעקבות שיחה עם ידיד, שמשך שנים הצביע מרצ והפעם הצביע קדימה. הוא הסביר לי שנואש מתהליך השלום אבל נרתע מלהצביע ביבי. קדימה נראתה לו כפתרון ביניים, למרות שידע שזו מפלגה שלידתה בחטא של שחיתות ומרכיביה פליטים שערקו ממפלגותיהם.
אגב: התאוריה שהעליתי במאמר הראשון שהזכרתי למעלה "המאבק על גוש קטיף" עוררה בשעתו עניין אצל אחד האישים המרכזיים בצמרת ממשל בוש והוא ביקש מעורך "מקור ראשון", אמנון לורד, תרגום אנגלי של המאמר.
המאמר השני: "מה בין ישראלי ליהודי" מתייחס לספר שכתב פרופסור יורם פרי, שהוא מאחרוני האידיאולוגים של תנועת העבודה. בספרו, "יד איש באחיו", הוא מפתח בין היתר את הרעיון שהחלוקה המקובלת של הכוחות בחברה הישראלית השתנתה, ומתייחס, בין היתר, לדברים שכתבתי במאמר הראשון.
