בסמסטר הראשון שלי באוניברסיטת תל אביב, לפני למעלה מ-20 שנה, למדתי בקורס לכתיבת עבודות אקדמיות. אחד מכללי היסוד שלימדו אותנו היה: תקבעו מועד הגשה ותעמדו בו, כי תמיד תוכלו למצוא עוד ועוד חומר. גם כיום, כאשר אני כותב ספרים ושוקד עליהם חודשים ארוכים, אני רואה עד כמה העצה הזו נבונה.
לעומת זאת, רשויות החקירה בישראל כנראה מעולם לא שמעו על האמת הפשוטה הזו. חקירות מתמשכות שנים על גבי שנים, בין היתר בנימוק שככל שחופרים יותר - מגלים יותר מידע שחייבים לחקור. בהחלט ייתכן שאכן מתגלה מידע נוסף, אבל מי אמר שחייבים לחקור כל דבר עד אין קץ?
הרבה יותר חשוב לסיים את החקירות בפרק זמן סביר. זה נכון מבחינה משפטית: הרי ככל שיחלוף הזמן, זכרונם של העדים יתעמעם והירידה לעומק האמת תהיה קשה יותר. זה נכון מבחינה אנושית: אין זה ראוי לענות את דינו של החשוד במשך שנים. וזה נכון מבחינה ציבורית, כאשר מדובר באישי ציבור ובמיוחד בפוליטיקאים.
הסוגייה הזו שוב עומדת על סדר היום לקראת הרכבת הממשלה הבאה, על-רקע השאלה איזה תיק יינתן לאביגדור ליברמן. כבר ברור שהוא לא יוכל לקבל את תיקי המשפטים וביטחון הפנים, וכעת מתנגד היועץ המשפטי לממשלה גם לאפשרות שליברמן יקבל את תיק האוצר, בשל מעורבות רשות המיסים בחקירות נגדו.
מצד אחד, עמדתו של מני מזוז מובנת. הרי לא יעלה על הדעת שחשוד יפקח על חוקריו. מצד שני, ליברמן הוא רק בגדר חשוד - לא בגדר נאשם ובוודאי שלא בגדר מורשע. מצד אחד, חשוב לשמור על נקיון הכפיים ובוודאי שמסביב לשולחן הממשלה. מצד שני, הציבור שבחר בישראל ביתנו ידע על החשדות נגד ליברמן.
המקרה הזה הוא עוד הוכחה לכך שחייבים להגביל את משך הזמן של הליכי חקירה עד להעמדה לדין. אולי התיק יהיה פחות מושלם, אולי לא יהיו כל ההוכחות, אולי אי-אפשר יהיה להוכיח את כל העבירות. אבל כתבי אישום לא יוגשו שנים אחרי האירועים ופסקי הדין לא יינתנו - כפי שנוהגת לומר חברתי סטלה קורין-ליבר מ"גלובס" - כאשר הנאשם הוא סבא חביב ובעל חיוך מתוק, הנשען על מקלו.
מזוז ידווח למזוז שיחליט מה לגבי ליברמן? כאן נכנסת לתמונה סוגייה עקרונית נוספת. במצב הנוכחי, מי שיקבע אלו תיקים לא יוכל ליברמן לקבל, הוא כאמור מני מזוז. וזה בעייתי משתי בחינות. הראשונה: עם כל הכבוד ליועץ המשפטי לממשלה, הוא יועץ. הוא יכול לחוות דעה, הוא יכול לומר מה לדעתו חוקי ומה לא, הוא יכול להודיע שעל החלטות מסוימות לא יגן בבג"צ. זו זכותו וחובתו. אבל הוא אינו יכול להחליט. הוא אינו יכול לומר לראש הממשלה: כך תעשה וכך לא תעשה.
דומה שנשכח אצלנו - ובמיוחד אצל היועצים המשפטיים - שהריבון הוא העם, ושאת ריבונותו הוא מממש דרך הכנסת והממשלה. כל היתר - היועץ המשפטי לממשלה, השופטים, הרמטכ"ל, נגיד בנק ישראל - הם פקידים הממונים בידי הריבון. פקידים חשובים מאוד, אבל פקידים. לא נבחרים. ובדמוקרטיה, הנבחרים - על כל מגרעותיהם - הם נציגי העם, ולא הפקידים הממונים בידי הנבחרים.
בעייתיות נוספת נובעת מכפל התפקידים של מזוז: היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה. במצב הנוכחי, תחת כובעו הראשון הוא אמור לייעץ על סמך מה שמתרחש תחת כובעו השני. במילים אחרות: התובע מני מזוז ידווח ליועץ מני מזוז מה קורה בחקירה נגד ליברמן. היועץ מני מזוז ישקול האם הוא מקבל את דעותיהם של אנשי התובע מני מזוז. ואז היועץ מני מזוז יחליט האם אנשיו של התובע מני מזוז עשו עבודה מספיק טובה כדי לפסול שר.
ברור שזהו מצב בלתי סביר בעליל. ברמה העקרונית, צריך לפתור אותו בכך ששני התפקידים יופרדו (ובשביל מה בעצם יושב היועץ המשפטי מעל פרקליט המדינה?). בינתיים, ראוי שמזוז ואנשיו לא יעסקו כלל בשאלת כשרות מינויו של ליברמן. את הייעוץ בנושא הזה עליהם להעביר לגורם חיצוני אחר שיהיה מקובל על ראש הממשלה הנבחר - למשל: נשיא (בדימ.) של בית המשפט העליון.
למנוע תפירת תיקים ועוד נקודה עקרונית. אם נקבל את זה שכל מי שמתנהלת נגדו חקירה פלילית לא יכול להתמנות לשר - וזו בהחלט קביעה הגיונית - ייפתח פתח לתפירת תיקים נגד שרים שלא ישאו חן בעיני מאן דהוא. לא מאמינים? זה כבר קרה. יעקב נאמן נאלץ להתפטר מתפקידו כשר המשפטים, כאשר הפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום מופרך ממנו זוכה לחלוטין (זיכוי שעליו לא ערערה המדינה).
לכן, יש לקבוע שבמקרה של חקירה נגד מועמד לתפקיד ממלכתי ביצועי בכיר (כגון ראש ממשלה, שר, מנכ"ל משרד ממשלתי וכדומה), תלווה החקירה מראשיתה בידי שופט חוקר חיצוני. במקרה הצורך, שופט זה יוכל לקיים שימוע מוקדם לאותו מועמד, ועל פיו ימליץ האם ניתן למנותו לתפקיד. צריך כמובן עוד לדון בהרבה פרטים, אבל זוהי ההצעה בעיקרה.
הוא לא מתאים מעבר לכל אלו, אביגדור ליברמן אינו מתאים להיות שר האוצר. זהו משרד מקצועי מן המדרגה הראשונה, מורכב מאין כמותו, ובמיוחד בימים אלו של משבר עולמי חמור ביותר - השר חייב להיות איש מקצוע ובעל ניסיון. הטבלה המצורפת [ראה מטה] מתארת את ההשכלה והניסיון של שמונה שרי אוצר. אלו השמונה היחידים שבדקתי, ובכל המקרים מדובר באנשים בעלי תואר אקדמי רלוונטי ו/או ניסיון רב-שנים בשורה של משרדים כלכליים אחרים. כן, אפילו במצרים.
סביר להניח שבנימין נתניהו לא היה ממנה את ליברמן להיות מנהל עסקיו הפרטיים, פשוט משום שהכישורים שלו אינם בתחום הזה. אז מדוע שעסקי המדינה יקבלו יחס פחות טוב?
