כשאנו באים לדון בסוגיית העבדות עולה בפנינו דמותו המיוסרת של פועל שחור קוצץ סוכר או כותנה, בעוד אדונו מצליף בו בשוט כדי שיעבוד יותר מהר. ואם לא, אז לפחות "אוהל הדוד תום" או ג'ים מהאקלברי פין. על כל פנים, הסיטואציה הראשונית מהמילה עבדות היא שלילית, ואכן טוב שהעבדות בוטלה מן העולם.
אבל כשהתורה באה לדבר על עבדות העניין שונה לגמרי. ראשית יש הבדל מהותי בין שני סוגי עבדים, עבד עברי ועבד כנעני. בין עבד ששייך לעם ישראל ובין עבד שאינו שייך לעם ישראל. במאמר זה נעסוק רק בדיני עבד עברי.
במהלך המאמר ישולבו פסוקים מתחילת פרשת משפטים (שמות כא-כב) וממסכת עבדים (אחת מה"מסכתות קטנות", מקורות תנאיים שלא נכללו בששה סדרי משנה).
עבד עברי – פתרון לבעיות סוציו-אקונומיות.
עבד עברי או אמה עברייה הם לא מחזה שכיח בעם ישראל. ראשית, דינם חל רק בזמן שהיובל נוהג. כלומר, רק בשעה שעם ישראל יושב כולו בארצו ויודע את מקומו ונחלתו. כלומר, מראש דינים אלו נוהגים, רק כשעם ישראל במצב דמוגרפי תקין.
אדם יכול להפוך לעבד/אמה עברי/ה בשלוש דרכים: 1. אדם שמכר עצמו לעבדות: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ" (ויקרא כה,לט). אדם מיוזמתו החליט למכור את חירותו למרבה במחיר.
2. גנב שנתפס ואין לו כסף להחזיר את דמי גניבתו: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" (שמות כב, ב). אותו אדם שאין לו כסף, הלך לגנוב כדי להתפרנס. אחרי שנתפס ונתבע לשלם את גניבתו, מתברר שאין לו במה לשלם. על כן הוא נמכר לעבדות, כדי להשיב את כסף הגניבה.
3. אב המוכר את בתו לשפחה: "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה" (שמות כא, ז). אב, שלא מרוצה מנוכחות בתו בביתו, ומחליט למכור אותה למשפחה אחרת.
מהסתכלות ראשונית בשלושת המקרים האלו מדובר על תופעות חברתיות הנעות בין אכזריות לטירוף. גנב שנמכר בגניבתו לעבדות, עוד נוכל לומר שהחברה הוציאה אותו מהקהל, כדי להרתיע אותו שלא יגנוב עוד, אבל אדם המוכר את עצמו, חייב להיות נואש או מטורף כדי לעשות זאת. כל שכן אב המוכר את בתו לשפחה בבית אחר, מדובר באכזריות בלתי נסבלת על האדם הנורמלי.
האם התורה נותנת יד אחת לאכזריות שכזו? כנראה שלא. אם כן, אנו נדרשים לבדוק
למה כיוונה התורה בדין עבד עברי.
ראשית, יש לבדוק מחדש את המצבים בהם אדם מאבד את חירותו. לא כל אדם רשאי למכור עצמו לעבדות. חז"ל דרשו בתורת כהנים, שאין אדם יכול למכור עצמו לעבדות לצורך מותרות: "תניא מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וכלים ובית אלא אם כן הֶעֱני, ת"ל וכי ימוך אחיך ונמכר לך, מלמד שאינו נמכר אא"כ הֶעֱני" או בלשון מסכת עבדים (ב, ג) "לא ימכור את עצמו ליקח לו כסות או מצעות, אבל מוכר הוא את עצמו להחיות את נפשו". אם כן, לא מדובר באדם שהחליט יום אחד בבוקר לוותר על חירותו, אלא על אדם שכבר אין לו מה לאכול, אין לו פרנסה מינימלית, המוצא היחידי שהוא רואה מול עיניו לפני להיזרק לרחוב ולגווע ברעב הוא למכור את עצמו לעבדות. ככה לפחות הוא יוכל להבטיח לעצמו קורת גג ושלוש ארוחות ביום.
המקרה השני, גנב שנמכר בגניבתו. אין מדובר כאן בעבריין מקצועי או באיש מאפיה, אלא מדובר בגנב חסר כל. אותו אדם עני שלא היה לו מה לאכול, פנה לפשע כדי להתקיים. אבל בשעה שנתפס, אפילו את סכום הגניבה שהוא נדרש להחזיר לקורבנו, אין לו.
והמקרה השלישי, הוא המקרה הקשה מכולם. אב שמוכר את בתו לשפחה. אף בן אדם נורמלי, לא ימכור את בתו, תמורת שום סכום שבעולם. חייב להיות כאן מקרה קשה של מצוקה שגורם לאותו אב, להעלות בלבו את המחשבה של מכירת בתו לבית אחר. לאותו אב אומלל אין את הסכום המינימלי על-מנת לפרנס את בתו, וכדי שלא תסבול מחרפת רעב הוא מחליט למכור אותה. הוא חוסך בכך את הוצאות גידול בתו.
כמה זמן נמשכת תקופת העבדות? "שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כב, ב). תקופת העבדות, אינה נמשכת יותר משש שנים. כלומר, אותו אדם שמכר את עצמו, או אותו גנב שנמכר בגניבתו, מאבדים את חירותם לתקופה של עד שש שנים. אחרי שש שנים הם יוצאים לחירות בחינם. האמה העברית יוצאת לחירות כאשר היא מתחילה להראות סימני בגרות פיזיים (בערך בגיל 12). כמובן שבתוך התקופה הם יכולים לקנות את חירותם בעצמם, בכסף שהרוויחו מעבודה בבית אדונם.
מה עושה העבד בתקופת עבדותו? ראשית חל איסור על האדון להעביד את העבד בפרך "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה, מג). הברייתא אומרת: "עבד עברי עושה ביום אבל לא בלילה, רבי יוסי אומר הכל לפי אומנתו. אבל הכל שוין שלא ילמדנו לא צבע ולא טבח ולא נחתום לרבים. לא יטלנו לכסא, ולא יטול כליו לפניו למרחץ, ולא יסמוך לו את מתניו, ולא ישופנו ולא יסוכנו" (עבדים א, ב).
אנו רואים כי לעבד העברי ישנן תקנות סוציאליות שמטרתן לשמור על כבודו. הוא אינו עובד בלילה, הוא לא עובד בעבודות בזויות, ואפילו אסור לו להיראות כעבד ליד אדונו, הוא לא מוליך את כלי האדון לבית המרחץ, וגם שם הוא לא מסייע לו. יתרה מזאת, העבד נהנה מהטבות סוציאליות משופרות: "אוכל ממה שהוא אוכל, ושותה ממה שהוא שותה, מיסב אצלו, וישן כנגדו, אפילו היה בטנו עמס (כלומר שמן מאוד). בטל, לקה או שחלה, אינו מחשב לו את בטלונו". (עבדים ב, ב) תנאי העבד שווים לתנאי האדון. בתלמוד במסכת קידושין (כב, א), חז"ל מרחיבים את התנאים: "תנו רבנן 'כי טוב לו עמך' - עמך במאכל, עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן". כלומר, אסור לו לאדון להראות מעלה כלשהי על פני העבד שלו. הם חייבים להיות באותה רמה של איכות חיים. יש לציין כי לא לכל אדם יש את הכסף כדי לרכוש עבד, מדובר כאן ככל הנראה באיש אמיד. ואותו איש עשיר חייב להשוות את תנאיו של העבד לתנאי המחייה של עצמו. עד כדי כך חז"ל חייבו את האדון להתייחס בכבוד לעבד, עד שבסוף אותו מאמר במסכת קידושין מסיימת הברייתא: "מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".
האם העבד יכול להישאר אצל האדון? אנו מתחילים לראות תמונה הפוכה על העבד, אותו עני דלפון, מקבל במשך שש שנותיו אצל האדון, יחס של מלכים. הוא שווה ערך לאדון. מובן הדבר שעם סיום התקופה, הוא לא כל כך ממהר לעזוב את האדון. לכן, לא מפליאה בקשתו של העבד לקראת סוף תקופת עבדותו: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא, ה). באמת, למה לו לצאת? מה רע לו אצל אדוניו? ובאמת הוא יכול להישאר אצל אדוניו, אבל בתנאי אחד, רוצעים את אזנו: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱ-לֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". הסימן שעושים באוזנו, כמו עגיל של ימינו, בא כדי לבטא את הבעייתיות בכך שאדם מוכן לאבד את חירותו לזמן ארוך. הכוונה במילה לעולם אינה 'לתמיד', אלא עד שנת היובל, לכל היותר 50 שנה. כאשר באה שנת היובל, העבד יוצא מעם אדוניו, ללא חשיבות לזמן אותו עבד.
מה קורה לעבד כאשר הוא יוצא לחופשי? אומרת התורה בספר דברים בפרשת ראה: "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ". (דברים טו, יב-יד) גם בסוף תקופת העבדות, העבד לא יוצא לחיים חסר כל כשם שנכנס לבית אדוניו, אלא הוא מקבל סכום התחלתי כדי לבנות את חייו מחדש. יוצא דופן במקרה זה הוא המוכר את עצמו לעבדות, שאין מעניקין לו, אולי כדי שלא לעודד תופעה שכזו, בה אדם מוותר על חירותו מרצונו. כלומר, חז"ל היו עם האצבע על הדופק, כדי ששלילה עצמית של עבדות לא תיהפך לחזון נפרץ מדי.
עבד עברי – השיקום המוצלח של תחתית החברה לא כל אחד נעשה עבד עברי, אפשר לומר שהתופעה די נדירה. שיקומו של אדם חסר כל, שנאלץ לבחור בין לוותר על חירותו או להידרדר לפשע. מעומק הנפילה הזו מרימים את אותו אומלל. אם במערכת המשפטית הקיימת, שולחים את אותו מסכן להוסטל של 'הומלסים' במקרה הראשון, שם יבוא במגע עם חבר'ה כמותו וישקע יותר אל הייאוש. או לבית הכלא, במקרה של הגנב, שם יתמודד עם פושעים מקצוענים או שילמד מהם שיטות חדשות כדי לא להיתפס בפעם הבאה. הרי שהתורה מחנכת בדיוק להפך.
ישנו אדם בעייתי, שים אותו בטופ של החברה. שלח אותו לעשירי העשירים. לא לכל אחד יש מספיק כסף כדי לקנות לעצמו עבד עברי. מדובר יותר במעשה וולונטרי מאשר ברצון להקל את רמת החיים. אותו עבד, יושב יחד עם אדונו – אדם מן היישוב, אוכל איתו, עובד איתו, ישן איתו, חי איתו כל תקופת עבדותו. הוא אינו צריך לדאוג למגורים ולפרנסה, הכל מסופק לו. הוא נכנס לנורמות של אדם נורמלי, הוא נכנס לסדר יום. הכבוד העצמי חוזר אליו, הוא שוב שווה משהו. מרוב שטוב לו, הוא כבר רוצה להישאר. אבל לא לאורך זמן, בסופו של דבר מחייבים אותו לצאת לחיים האזרחיים. בתום תקופה של בין שש שנים לבין חמישים שנה, מחזירים אותו לחיי החירות. אבל אין הוא מתחיל מכלום, נותנים לו מענק כספי, כדי שיוכל לבנות את עצמו מחדש. בכסף שקיבל, יחד עם הניסיון שצבר והנורמות שהטמיע, אנו מקווים כי יוכל להשתלב היטב בחברה. מן הסתם אדוניו הקודם ייעץ לו וידריך אותו בשלבים הראשונים. אותו אדם שניהול כלכלי כושל, שלו או של אבותיו, הורידו אותו לאשפתות החברה, מקבל אחרי תקופת חינוך הזדמנות שנייה, לחזור לחברה בתור אדם משוקם, אדם טוב יותר. יום יבוא, ואם יילך לו היטב, גם הוא יכניס לביתו עבד עברי, וגם הוא יקח חלק בשיקום החברה. עבד עברי הוא לא כושי שעובד במטעי סוכר, הוא הזדמנות לעבד את החברה, להפוך אותה ליותר טובה.
ומה עם האמה העברייה? כמו שאמרנו לעיל, אב שמוכר את בתו צריך להיות לא נורמלי. בן אדם מוכן למות ולא לעשות דברים כאלו לילדיו. או שהמצוקה כל כך איומה עד שאותו אב נאלץ למכור אות בתו למשפחה זרה, לא בגלל שהוא רוצה, אלא כי זה המפלט האחרון מכך שהיא תיזרק אל הרחוב. כאמור, אותה ילדה היא פחות מגיל 12, לא מצפים ממנה לעבודה יצרנית כלשהי. האדון שקונה אותה, עושה זאת על תקן מה שמכונה היום, 'משפחה אומנת'. אותה ילדה שגדלה בתנאי עוני מחפירים, מן הסתם בבית הרוס, נכנסת לבית מבוסס כלכלית. שם ילמדו אותה נימוסים והליכות, שם היא תראה איך בית נורמלי צריך להתנהל. אם ירצה האדון הוא יוכל לחתן אותה עם בנו. בכך הוא יבטיח את עתידה הכלכלי לכל ימי חייה. אם לא ירצה לחתן אותה, בגיל 12, כאשר היא תראה סימני בגרות, היא תוכל לצאת לחירות, לרשות עצמה, מה שבין כה היה קורה, אם אביה לא היה מוסרה לאימוץ.
אם כן, גם באמה עברייה, אין כאן אב שמבצע סחר בבני אדם, במקרה הזה בתו, בעבור בצע כסף, אלא מסירת ילדה מרקע סוציו-אקונומי נמוך לאימוץ. לילדה זו מובטחת ילדות בטוחה, חינוך הגון ותקווה לעתיד. היא תוכל אם תרצה להתחתן עם אחד מבני המשפחה ובכך לצאת לתמיד ממעגל העוני. או שלחלופין, בנורמות ובידע שצברה בבית אדוניה תצא לחיים ותחזור לחברה, כאישה מן היישוב.
עוד מילה אחת על האדון. כפי שראינו, נדרשת הרבה הקרבה מצדו ומצד משפחתו. לא כל אחד מוכן להכניס פושע פלילי או הומלס לביתו. ואין מדובר רק באירוח, הוא הופך לבן בית ממש. לאנשים רגילים אורח נמאס אחרי כמה ימים, כאן מדובר על תקופה של לפחות שש שנים. אין מדובר כאן במעשה נדיבות חד פעמי, אלא יש כאן תהליך ארוך ומעמיק של נתינה לחברה. אדון שמסכים לחתן את אחד מבניו לאסופית בת עניים, ראוי גם הוא להערכה, בפרט שיש כאן הפסד גדול, כאשר באותה שעה יכול היה לחתן את בתו לאיש מיוחס, עשיר או בעל קשרים. חז"ל הורו שאין קונים שני עבדים כאחד (עבדים ב, ה). בתהליך השיקום יש לתת את מירב הסבלנות והדאגה לאיש אחד בכל פעם. מן הסתם, דאגה זו באה על חשבונה של משפחת האדון. ועל כן, מן הסתם רק יחידי סגולה מתנדבים לתפקידים שכאלה.
כמובן שיש עוד הרבה מה להאריך בכל פרט ופרט מדיני עבד עברי ואמה עברייה, כיצד הם באים לשמור על כבודו ולשקמו.
