ביום 16.02.2009 פורסם דוח מבקר המדינה, אשר חשף התנהלות לקויה בניהול כספי התרומות של האגודה למען החייל. מסקנות הדוח היו קשות, חמורות, ודורשות עתה מתן דעת מערכתי, וכן מענה
מיידי לכשלים שנתגלו. ואולם, עיון קפדני במסקנות המבקר, מעלה כי בין שלל חיצי הביקורת אשר הוטחו בצדק, כנגד מנהלי האגודה, מסתתרת בין הדפים, גם סכנה משפטית לא קטנה, אשר עשויה לפגוע במאמצי גיוס הכספים בעתיד.
כידוע, האגודה למען החייל היא עמותה רשומה ומטרותיה, על-פי עקרונות התקנון, הן בעיקר לקדם את ענייני החייל בתחומי הרווחה, החינוך והתרבות, על-ידי הקמה, אחזקה וניהול של מפעלים, לרבות בתי חייל, קריות נופש וחינוך, אכסניות, מסעדות ומוסדות אחרים. לפי פקודת מטכ"ל, המסדירה את פעילות האגודה בצה"ל, האגודה היא המוסד שהוסמך לארגן פעילות למען חיילי צה"ל ולבצעה, בכל אותם תחומים שבהם
אין מוסדות צה"ל מטפלים. ברור לכל, כי לאגודה למען החייל לא אמורה - ולא יכולה להיות - כל נגיעה, ולו קטנה, לפעילותו המבצעית של צה"ל. תרומותיה, מוקדשות -כולן- למימוש המטרות לשמן היא קמה:
רווחת החיילים. מטרות האגודה מפורטות היטב, גם באתרה הרשמי, וביניהן:
1. הגברת השותפות והמחויבות של המתנדבים והציבור הרחב בארץ ובעולם
לרווחת חיילי צה"ל.
2. התאמה ומתן מענה מהיר ויעיל של פעילות האגודה לצרכים המשתנים.
3. הגדלת משאבים באמצעות טיפוח הקשר עם תורמים ואגודות ידידים בארץ ובעולם.
4. מיצוי האיגבור בין כל מרכיבי האגודה.
5. מיצוב תדמיתה של האגודה למען החייל בחברה הישראלית ובצה"ל.
6. טיפוח המשאב האנושי של האגודה.
7. התייעלות כלל ארגונית.
מרבית התרומות המיועדות לרווחת החיילים, מקורן בחו"ל, בעיקר בארה"ב, והן מועברות באמצעות אגודת ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF). ואכן, המדובר בסכומים גדולים בהחלט: רק בשנת 2006 התקבלו באגודה כ-120 מיליון ש"ח כתרומות מיועדות, אשר התורם מייעדן למטרה נקודתית, כגון הקמת מרכזי רווחה, מתן מלגות וסיוע לנזקקים. ידידי האגודה למען החייל בקנדה, גם הם, זוכים לנפח לא מבוטל מההכנסות השנתיות לקופת התרומות.
חרף האמור לעיל, דוח מבקר המדינה מעלה, כי ראש מחלקת פרט באגף משאבי אנוש בצה"ל, אישר להעביר כספי תורמים בעבור יחידות צה"ל - לצרכים מבצעיים מובהקים, כדוגמת רכישת
אמבולנסים ממוגנים ווסטים (אפודים) רפואיים. כל זאת, כאמור, שלא בהתאם לפקודות מטכ"ל, לפיהן יסתייע צה"ל בשירותי האגודה לצורכי רווחה בלבד, ובניגוד למטרות התורמים.
אלא שבזאת לא די. מסקנות המבקר אכן יכולות להביא לשינוי ארגוני נדרש כאן בישראל, אך עיון קפדני בחוק המדינתי של אגודת הידידים בקנדה וארה"ב, מעלה כי
דווקא התורמים הזרים, הם אלה אשר עלולים להימצא תחת סכנה של תביעה משפטית. החוק הקנדי אינו מאפשר לאגודות צדקה, כדוגמת "אגודת הידידים", המעבירה תרומות לאגודה למען החייל, להעביר כספים "לכל סוג של מטרות צבאיות". בענייננו, העברת כספים
לרכישת אפודי מגן, היא בבחינת
פעולה צבאית ומבצעית מובהקת, ואין לה כל קשר לרווחת החייל. החשש מפני תביעות משפטיות, זוכה למשנה תוקף, בעיקר לנוכח פעילותם האינטנסיבית של ארגונים פרו-פלשתינים, אשר מנהלים מעקב צמוד, כברחל ביתך הקטנה, אחר כל פעולות הארגונים הקשורים לצה"ל, וממתינים לצוד כל נסיבה משפטית אשר עשויה לסייע בידם.
אחת הדוגמאות הבולטות למעקב הצמוד המתקיים באמצעות הארגונים הפרו-פלשתינים, ניתן לראות בפעילותם של הארגונים בקנדה. גופים פרו-פלשתינים בטורונטו, ערכו בשנתיים האחרונות קמפיין מאסיבי נגד הגברת הית'ר רייזמן ומר ג'רי שוורץ, שניהם מראשי הקהילה היהודית בטורונטו, על תמיכתם הכספית ל"קרן הישג", אשר העניקה מלגות ללוחמים בודדים בישראל. בני הזוג הואשם "בתמיכה בלוחמים אשר ביצעו פשעי מלחמה". במסגרת זו, המונים ערכו הפגנות מול רשת הספרים "אינדיגו" בערים שונות בקנדה, אשר בבעלות מר שוורץ רייזמן, וקראו להחרים את עסקיו. באותה נשימה, טענו המפגינים כי "אגודת הידידים" חורגת מגדרי החוק הקנדי, ומכאן שיש למנוע את המשך קיומה.
לפעול לתיקון המצב הנה כי כן, התנהלותה הלקויה של האגודה למען החייל ומערכת הביטחון, עשויה, בנוסף לכל, לקעקע גם את מעמדם המיוחד של התורמים מחו"ל, על-רקע העברת כספים שלא על-פי החוק המקומי ולפגוע במאמציהם. מבדיקה שבוצעה, עולה כי קולות כאמור, החלו נשמעים בפורומים הקנדיים של הפעילים הפרו-פלשתינים. מכאן, שעל ראשי האגודה בישראל, לא להסתפק באמירות כלליות בלבד, אלא לדרוש את החזרת הכסף, והפנייתו, לאלתר, למטרות המקוריות לשמן נתרם.
על-רקע הדברים, ראוי להוסיף, כי טעותם של אנשי האגודה למען החייל, היא בכך שבתגובתם לדוח, הם דבקו בטעותם, וניסו להצדיקה, וכל זאת - במקום להתנער ממנה, תוך החזרת המצב לקדמותו, באופן אשר יעלה בקנה אחד עם המטרות המוצהרות של האגודה. אל נשכח, כי דוחות מבקר המדינה, זוכים לחשיפה תקשורתית גם בתקשורת הבינלאומית, ולפיכך, האיום המשפטי הופך דווקא למוחשי, בפרט, כאשר מדובר במסמך רשמי המופץ על-ידי גורם ממלכתי בישראל.
האגודה למען החייל היא גוף בעל חשיבות עליונה; תרומת האגודה לחיילי צה"ל - עצומה. אכן, המדובר במפעל אזרחי וחברתי מן הטובים ביותר שיש לנו; הרי לנו השתקפות של ציונות ורוח ישראלית אמיתית. ההגנה על מימוש מטרות האגודה ועל הגופים הזרים אשר מסייעים לגיוס הכספים, חשובה - לא רק מתוך ראייה מוסרית של מימוש כוונות התורם, אלא למעלה מכך: מתוך הרצון לשמר את הגוף החשוב הזה, והימנעות באופן מודע, מהכנסת מקלותיהם של זרים בגלגלי המערכת.
ובנימה אישית ברקע הדברים, אומר, כי כאזרח ישראלי, וכמי ששרת בצה"ל משך שלוש שנים, אני מתבייש במערכת צבאית, אשר נדרשת לממן אפודי מגן ואמצעים חיוניים ללחימה, מתרומות נדבנים מחו"ל, כאילו ביטחונה של ישראל תלוי בחמלת ליבם של יהודי הגולה. אכן נכון, המדובר בפעילות חשובה, אך אל לה למדינה לפשוט יד ממחויבותה הבסיסית והראשונה, לדאוג לאזרחיה וביטחון חייליה.
תחקירים צבאיים שהתפרסמו בעקבות "מבצע חומת מגן" משנת 2002, העלו ברורות, כי בין ההרוגים מקרב לוחמי צה"ל, היו שנהרגו, משום שלא היה על גופם אפוד מגן. וועדת חוץ וביטחון של הכנסת, אף דרשה אז, בעקבות המבצע, לשנות את המצב באופן מיידי, ודיונים רבים נתקיימו בעניין גם בתוך מטות הבכירים בצה"ל. אם אחרי כל אלה, צה"ל עדיין בונה בחלקו את ביטחונם של חייליו, על גבם של פילנתרופים יהודים מחו"ל, נראה אפוא כי אנו נדרשים לחשבון נפש מהותי.
קברניטים נכבדים, לתשומת לבכם!