|
יוסף זוהר הועמד לדין באשמת רצח אביו (תפ"ח (ת"א) 1051/03 מדינת ישראל נ' יוסף בן משה זוהר). הוא יצא זכאי בדינו. בפסק דין חריף יחסית מציינים השופטים קרא, דותן ובנימיני שהחוקרים "שתלו" גירסה בפיו של עד התביעה המרכזי, ושהם לשו את העד על-ידי חקירה מתישה, ארוכה, תחת צעקות נוראות ואיומים והבטחות, עד שהפך לחומר ביד היוצר.
זה לא מקרה יחיד. במקרה אחר (ת"פ (ירושלים) 344/04 מדינת ישראל נ' שור) קבע השופט סולברג, ביחס לנאשמים שהורשעו בעבירות צווארון לבן, כי הם היו חשופים לאלימות פיזית ומילולית. אחד מהם אף נשאל על קשריו המיניים, וזאת בעת חקירה אשר נסבה על עבירות מס. השופט ציין שלא תמיד הקפידו החוקרים על רישום דברים שלטובת הנאשמים.
ניסיון לחלץ מידע אם החוקרים בהליכים אלה נדרשו לתת את הדין יעלה בתוהו. ייתכן שפה ושם ספג מישהו הערה; תגובה ממשית לא תהיה בדרך כלל. בחינה מערכתית של כל התיקים שבהם מעורבים חוקרים שספגו הערות מסוג זה - כדי לבדוק אם נאשמים אחרים שנחקרו על ידם העלו טענות דומות - לא נעשתה. נקיטת צעדים משמעתיים נגד החוקרים ואפילו הליכים פליליים לא באה בחשבון.
אלימות וברוטליות שעוברות ללא תגובה מזמינות את המקרה הבא. כמו רעות חולות אחרות של פגיעה בחלשים והתנכלות להם היא מקבלת תאוצה בנוסח "המכניזם של השטן" של חנה ארנדט - הפיתוי המידבק שבעשיית המעשה האסור. לאט לאט אנחנו משאירים סימני דרך מביישים כמו פרשות עמוס ברנס, נאפסו ואל עביד, וספקות מלווים גם את הרשעת רוצחי דני כץ. אילו נקבעו דרכים הולמות וברורות לגביית הודאות, כמו למשל נוכחות עורכי דין בהליך החקירה, עיוותי הדין היו נחסכים והספקות פוחתים.
|
|
אחד הקשיים בפרשת מע"צ היה גילוי חלקי של הראיות לבית המשפט. מאז זוכה שאלת הגילוי לליבון ולדיון, אך ככל שדשים בה יותר, נדמה שהיא הולכת ומידרדרת. פרשת האונס בעין גדי (ב"ש (באר שבע) 20795/08 מדינת ישראל נ' ארדיטני) הייתה עלולה להסתיים בהרשעה - הקורבנות העידו בעדות מוקדמת על מעשי האונס, וספק אם היה ניתן לערער את אמינותן. במהלך חקירתה של אחת הקורבנות התברר כי התביעה מסתירה מזכר שנערך עם הקורבן. דבר ההסתרה נבע מנסיונה של התובעת לכוון את הקורבן דווקא לגירסתה במשטרה. ערנותו של הסנגור הובילה לגילוי קיומו של מזכר שנערך בעקבות שיחה של המתלוננת עם הפרקליטות, שממנו עולה שהמתלוננת אינה בטוחה שאכן היה אונס, והיא חוששת ששניים מהנאשמים עלולים להישלח למאסר על משהו שלא עשו. גילוי המזכר הוביל לשחרורם ולסיום הפרשה מבחינתם של נאשמים אלה.
בפרשת דניאל מולקדנוב (ת"פ (ת"א) 2312/06) לא העבירה הפרקליטות מזכר פנימי בנוגע לרצונו של עד תביעה לשנות את עדותו, ואף ניסתה להעלים מבית המשפט התפתחות זו. בית המשפט קבע שזוהי התנהגות בלתי ראויה, בלתי נסבלת וחורגת מהמותר. הוא ציין שהפרקליטה לא אמרה את כל האמת בבית המשפט. הפרשה הסתיימה בהערה לתיק האישי של הפרקליטה.
לפני זמן קצר, בפרשת קלושנדלר, נאלצה הפרקליטות למשוך כתב אישום על אונס לאחר שבחומר שהועבר מאנגליה התברר שהמתלוננת אינה אמינה. ואולם לצורך גילוי חומר החקירה נאלצו פרקליטי החשוד להגיע עד לבית המשפט העליון, שכן הפרקליטות סירבה לפתוח בהליכי חיקור דין בטענה שהחומר לא רלוונטי.
בפרשת חיים רמון טען הנאשם שהקורבן מסרה לו, לפי בקשתו, את מספר הטלפון שלה לאחר הנשיקה. הקורבן אישרה זאת, אך טענה שפעלה כך מתוך בושה ומצוקה. אחד החיזוקים לכך היה העובדה שהיא נמנעה מלספר את דבר מסירת מספר הטלפון לאנשים שלהם סיפרה על האירוע. רק לאמה היא סיפרה כי חיים רמון ביקש את מספר הטלפון (אבל לא סיפרה שהיא מסרה אותו). המפקדת של המתלוננת שמעה מפיה גירסה אחרת. היא אמרה שהקורבן סיפרה על מסירת מספר הטלפון ואף אמרה לה כי מסרה את המספר, אולי כדי לחזור לעבוד בלשכתו של חיים רמון. לדברי המפקדת, שהייתה זו שיזמה את החקירה, היא נזכרה בדברים אלה לאחר מסירת ההודעה במשטרה. היא התקשרה לחוקרי המשטרה, אבל הם סירבו להשלים את החקירה בטיעון שזו הסתיימה, והציעו לה להעלות את הדברים בעת פגישת ההכנה עם הפרקליטה המופיעה בתיק לפני עדותה. התוצאה הייתה שדברים אלה נודעו להגנה רק לאחר שמיעת עדות הקורבן. בית המשפט עבר על דברים אלה בשתיקה משום שסבר, בטעות בוטה על פני הפסק שאין לה הסבר כלשהו, שאין חולק על כך שהמתלוננת לא סיפרה לאיש על דבר מסירת מספר הטלפון שלה לרמון.
|
|
פרשת מע"צ לוותה במאבק תקשורתי שכלל טענות על אודות "אישיות פוליטית בצמרת" שעמדה מאחורי הפרשה. הסיקור היה עמוס ומשולהב, וכלל הדלפות משטרתיות שלפיהן הכנופיה זממה לפוצץ את מכוניתו של שר המשפטים, את מטה משטרת מחוז תל אביב, ואף תכננה לפגוע בקציני היחידה המרכזית. הדיווחים מסרו כי הכנופיה־שלא־הייתה שאבה השראה מפעולות הבריגדות האדומות באיטליה. הדיווח בתקשורת ליגלג על מכתבים שכתבו הנאשמים אל השופטים בבקשת רחמים, ושתוארו כמסמכים שבהם מתנים הנאשמים בקול בוכים ובשפה מליצית את ילדותם הקשה. בתקשורת הופיעו גם כתבות על אודות הטענות של החשודים על עינויים. רוב הדיווחים היו ספקניים, אם כי משה רונן העלה בידיעות אחרונות שורה של תמיהות שהתחוורו בדיעבד כמבוססות. בית המשפט התקומם רק על הסיקור התקשורתי של טענות ההגנה, וציין כי "היה כאן ניצול לרעה של הליכי בית משפט להשחרת פניה של המשטרה, לאוזניהם של אמצעי התקשורת, אשר ששו להכתיר בכותרות - שמנות ובולטות - את דברי השקר של הנאשמים על עינויים". בית המשפט סבר שלא היה מקום למתוח ביקורת על "החריגות והחריקות" שהתגלו בחקירה "מסובכת ומסועפת", שלוותה "במתח העבודה, עומס העבודה, עייפות וכדומה". מילה לא נאמרה על ההדלפות המשטרתיות שזכו גם הן לכותרות שמנות ובולטות.
ההתכתבות הזו עם התקשורת לא הפריעה לשופטים לשוב על המנטרה שלפיה השופט המקצועי חסין מהשפעת התקשורת, וכרגיל הובלע הזלזול המתבקש בשיטת המושבעים. בית המשפט ציין כי "שופטי ישראל אינם שופטים 'מושבעים', אשר עדות בלתי קבילה או שמשקלה אפסי ישפיעו עליהם במידה כזו שלא יוכלו להתעלם ממנה". הביטחון העצמי הזה נחלש מאז, לפחות אצל חלק מהשופטים. השופט ויתקון (ע"פ 325/76 סיבוני נ' מדינת ישראל) קבע באחת ש"היום אין אני מוכן לומר (כפי שאמרתי פעם) שלעולם אין סכנה זו אורבת לשופט, שמקצועו ואומנותו במלאכת השפיטה. ואני מלא חרדה". חרדה זו היא במקומה, אמר כעבור עשר שנים הנשיא ברק (ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל).
ההידרדרות בתחום זה היא חמורה ביותר. פרשת קצב נוהלה כמעט במלואה ברחוב. הבעיה אינה רק טיפוס על עצים שקשה לרדת מהם והשחרת שמם של החשודים, אלא ניסיון של ממש לבצע שפיטה באמצעות התקשורת. התוצאה שמתקבלת היא בלתי נסבלת. הרושם הכללי שמצטייר בפרשת קצב, למשל, הוא שאין מדובר ב"מילה של הקורבן" מול ה"מילה של החשוד", אלא "בראש של היועץ המשפטי" מול "הראש של קצב". להתעלות של ממש הגיעו זרועות החקירה בפרשת רשות המיסים, עת שיחררו מיד עם ההליך טענות על אודות מעורבות פוליטית ונחשול שחיתות שכנראה יסתיים בטענות אודות השפעה בלתי ראויה על מינויים. ייחוס טענות השוחד לשולה זקן גבל בהיסטריה מכוונת, בעיקר אם מביאים בחשבון שגם אם נפלו פגמים חמורים במעורבות גורמי חוץ במינויים, התופעה אינה זרה למשטרה או לפרקליטות. ניפוח כזה, המלווה במעצרים מיותרים וחסרי בסיס, מזכיר את תחילתה של פרשת מע"צ. הטענה שהפרקליטות נאלצת להתמודד עם יחסי הציבור של הנאשמים היא מפוקפקת. בהליכי המעצר יש לפרקליטות מונופול. יתר על כן, הציבור לוקח את דברי הסנגורים בערבון מוגבל.
|
|
ערלות לב, שרירות, אפס מדיניות
|
|
פלשתיני שנמצא בישראל חי בה 28 שנים ומגדל בן, קצין בצבא, נעצר בקול תופים ומחולות. שני קטינים בגיל 14 הרכיבו "באגי" באמצעות מנוע של מכסחת דשא, ונאשמים בעבירות של נהיגת רכב מנועי ללא רישיון. ישראל ביתן הועמד לדין על "החזקת סכין", לאחר שלהב קטן ושבור של סכין יפני ישן וחלוד נמצא בתוך קופסת סיגריות שהייתה בכיס מכנסיו. תושב שדרות הועמד לדין בשל כך שאמר לשוטר כי הוא יגרום לפרסום שלילי אודותיו בתקשורת. זהו הקו שנמשך מאז ע"פ 523/72 עזראן נ' מדינת ישראל, שבו הועמד לדין הנאשם בשל כך שכינה "מטומטם" את מזכיר המועצה המקומית קריית גת. השופט חיים כהן לא היה יכול להסתיר את לגלוגו על שיקול הדעת התביעתי וציין ש"אשרי יושבי קריית גת שאין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותיה, והמשטרה פנויה כולה לרכז מאמציה ולהראות נחת זרועה בזעף־אף על הפוגעים בכבודם וביוקרתם של פקידי המועצה המקומית".
ככל הנראה טרם הסתיימו הליכים הנוגעים לטמטום. על היקפה של התופעה לא ניתן לדעת הרבה, משום שהפרקליטות והמשטרה אינן מפרסמות נתונים ברורים על אודות דרכי פעולתן. אין בנמצא דוח המפרט את מספר התיקים התלויים ועומדים במשטרה ובפרקליטות הממתינים להחלטה, את משך זמן ההמתנה ואת טיב האישומים. חוסר מידע כזה גובל בשערוריה של ממש והוא מלמד על היעדר תכנון, מדיניות, והבחנה בין עיקר לטפל. חסרון הנתונים מלמד גם שרשויות האכיפה אינן סבורות שהן צריכות לשאת באחריות כלפי הציבור.
|
|
השפעת יתר על חקיקה ומינויים
|
|
פרשת מינויו של הסנגור משה גלעד לשיפוט היא מקרה בית ספר (גרוע). מינוי הסנגור היה יוזמה של נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, והוא השתלב במגמת גיוון השדרה השיפוטית שאותה ניסה לקדם שר המשפטים. מי שצפה בערוצי החדשות יכול היה להתרשם שהנה ממנים עבריין להיות שופט. לאחר שהמשטרה ניסתה להטיל וטו על מינוי השופט, בין היתר בהתבסס על שמועות ורכילות, לא בחלה המשטרה בהדלפה של תמליל שיחה בין שני עבריינים עלומי שם שבו הם נשמעים אומרים כביכול ש"יש להם שופט בבית המשפט". התמליל עושה את דרכו לעיתונאי תוך יצירת שיא חדש בצפצוף על חוק איסור האזנות סתר.
ניסיון להגביל את משך החקירה בישראל לתקופה "קצרה" של שבע שנים זכה להתקפות מצד המשטרה וגורמי פרקליטות. היועץ המשפטי לממשלה, המצוי בניגוד עניינים טבוע בהיותו גם היועץ לענייני חקיקה וגם התובע הכללי, פועל כלוביסט בשירות רשויות החקירה החפצות בכוח בלתי מוגבל ובולמות כל יוזמה של פיקוח או הגבלה. כך יכולות המשטרה והפרקליטות לגונן על סחבת שמקורה בתהליכי עבודה משובשים, היעדר מדיניות והיעדר פיקוח, בטענה שהן "מוצפות" בעבודה או "מותקפות" על-ידי גורמים שיש להם עניין בהגבלת המלחמה בשחיתות.
|
|
הקמת נציבות תלונות על הפרקליטות
|
|
אני יודע שלא לומדים מעינב אחד על האשכול כולו. אני לא טוען שהדוגמאות שתיארתי הן משקפות. אבל לעיוות דין יש תכונה מדבקת אם לא מתעכבים עליו ומנסים ללמוד איך הוא קרה ולמה. ההגנות להן זוכה הנאשם ב"ארמון" בית המשפט הן פגיעות מאוד בגלל הסיכונים להם הוא חשוף בתחנת המשטרה ובשער הפרקליטות. החשוד שנחקר "תחת אזהרה" הוא כמעט עבריין. הלכת מירנדה נשכחה מזמן. ההנחה שהרשויות פועלות כחוק הפכה למעין ידיעה שיפוטית. זוהי תרבות מרשיענית נוסח ישראל המסכנת זכויות בסיסיות של החשוד והנחקר.
בפרשת טובול נדונה השאלה אם ניתן לקבל כראיה בהליך פלילי תרשומת שרשם שוטר מפי עד אחרי המועד שבו דיבר העד. השופט שלמה לוין הביע חשש שהרחבה כזו תוביל לעיוותי דין מעבר למרווחי הביטחון הראויים. השופט ברק התקומם על כך וביטא את התפיסה המשפטית המסורתית, שלפיה האמון במערכת המשפט משמעו אמון ביכולת השופטים להבחין בין אמת לשקר. הוא קבע שזרועות החקירה בישראל פועלות על-פי דין, ואין בהן שיטה מכוונת של הטעיית בית המשפט. לפיכך "עלינו לבנות את דיני הראיות שלנו על בסיס ההנחה שהחקירה מתנהלת כדין והשפיטה מפעילה שיקול דעתה כדין. הנחה זו אינה רק עניין תיאורטי. אני סבור שהיא משקפת את המציאות". כך הופכים דיני הראיות משומר סף קשוח, שתפקידו להשגיח על טוהר ההליך ולמנוע מזרועות החקירה לפעול שלא כדין, לנער שליחויות זמין וגמיש בשירות זרועות החקירה. תפיסה כזו אינה הכרחית.
בפרשת RDS זיכה בית משפט לנוער בנובה סקוטיה שבקנדה צעיר (שחור) מאישום של תקיפת קצין משטרה (לבן). השופטת קורין ספרקס, שהייתה השופטת השחורה היחידה בנובה סקוטיה, לא התרשמה מהשאלה הרטורית של התביעה "למה שהשוטר ישקר?". היא ציינה ש"קציני משטרה הטעו את בית המשפט בעבר", וכי "בוודאי קציני משטרה מגזימים בתגובתם, בעיקר במגעיהם עם קבוצות לא לבנות". זוהי דוגמה למודל שבו מכירים באיום החמור שרשויות החקירה יכולות להציב, ובצורך לפקח על השימוש בכוחותיהן, במיוחד משום שהשימוש בהן מלווה לא פעם בתחושה של צדקנות קולקטיבית ("למה שהשוטר ישקר?"; "מאמין אני בשופטי ישראל"). תחושה זו מעודדת בחוסר סובלנות כלפי כל דבר החורג מהשגרה, ועוינות כלפי הליכים פרוצדורליים. היא יוצרת חלוקה שטחית בין "אנשי הצדק והאמת" לבין אנשי "השלטון והשחיתות".
הניסיון להסביר שהפרדה כזו היא פשטנית ונוחה מדי הוא מסורבל ביותר. הוא מחייב הידרשות לפרטים ומאבק מתמיד באותו צד שבליבנו המעדיף את הדעה הקדומה, המרשיע בלא ראיות והשמח לאיד. יש מקומות שבהם לשכת עורכי הדין ואגודות לזכויות אדם ממלאות את התפקיד של "הצד שכנגד", כאשר לצידן פועלים גופים ציבוריים המקיימים פיקוח או ממליצים על קיום משפטים חוזרים. אצלנו, נוכח העוצמה שרכשו רשויות החקירה וחולשתם הכרונית של הגופים הנבחרים, נדרש מוסד כמו נציבות תלונות הציבור על הפרקליטות והמשטרה. רק רשות של המדינה יכולה לבלום את עוצמת היתר שצברו רשויות האכיפה.
|
|